אינסוף מאמרים נכתבים על המצב החברתי המדרדר במדינה, על כך ש-"מצבה הנפלא של הכלכלה" איננו בא לידי ביטוי במצבה של רוב האוכלוסיה. ביקורת רבה מושמעת על מדיניות הממשלה בתחומי הכלכלה והחברה. בקרב פעילי מפלגות שונות – כולל אלה שבקואליציה - נשמעת אי נחת גוברת מן המדיניות הכלכלית-חברתית. קמים תנועות וארגונים חברתיים לקידום שינויים במדיניות זו. ומאומה לא קורה. בחזית קובעי המדיניות לא מופיע קמט קל שבקלים. אין רמז להתגבשותה של מחאה שתדרוש באופן אפקטיבי שינוי במדיניות. מדוע?
המוחים ודורשי השינוי, אלה המקדישים למחאה ולמחשבה על התיקונים הנדרשים יותר מן הדרוש לכתיבת טוקבק נזעם בנוסח "מושחתים נמאסתם", הם אנשים חושבים. חלקם מקדישים לחשיבה זמן רב, מעלים אותה על הכתב ומפיקים תוכניות מפורטות לתיקון המצב. ואז הם מדברים עם אחרים שכמותם. גם אלה חשבו וכתבו. והנה, למרבה אי ההפתעה, ישנם הבדלים בין תוכניותיהם המפורטות. או בהשקפותיהם לגבי הסיבות שהביאו למצב הנוכחי. או בחזון אחרית הימים שלהם. או בהשקפותיהם בנושאי חוץ וביטחון. אין ביכולתם להסכים על מסמך משותף. האופוזיציה למדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה נותרת מפוררת לחלקיקי חלקיקים, גם במערכת הפוליטית וגם בשיח הציבורי. הכלבים פועים והשיירה עוברת.
מה צריך לעשות?
כמינימום, חשוב להבין שהסיכוי להגיע במדינת ישראל להסכמה של ציבור רחב על השקפת עולם מקיפה, גם בחברה ובכלכלה, גם בנושאי חוץ וביטחון, גם בנושאי דת ומדינה ובנושאים חובקי עולם נוספים – הסיכוי לכך אפסי עד לא קיים. אינני בא לרפות את ידיהם של ההוגים ומגבשי התובנות, המבקשים להגיע לניסוחה של השקפת עולם כוללת. ייתכן שיוכלו לכתוב ספר נפלא, אך הסיכוי לשכנע רבים לאמץ את השקפתם על קרבה וכרעיה דל ביותר.
מה כן אפשרי? אפשר וצריך לבחור מתוך המסכת הרחבה תחום מסוים, צר בהרבה מן המכלול כולו, אך לא צר מדי, כדי שיהיה משמעותי מספיק למספר גדול של אנשים. אפשר וצריך לנסח את הרעיון כולו במשפט יחיד, שאותו ניתן להסביר בעמוד אחד. צריך להאבק בפיתוי להרחיב מעבר לכך. צריך להיות מוכן לקרוא ניסוחים של עמוד אחד שכתבו אחרים ולנסות להגיע להסכמות ללא בירור נוקב של כל מה שמעבר להסכמה זו.
באופן זה ניתן לגבש קואליציות "משונות" של דתיים, חרדים וחילונים. קואליציות של חברי ליכוד, ישראל ביתנו ועבודה וחד"ש. בפוליטיקה הישראלית הנוכחית אין לצפות לפילוח המפלגות לפי נושאים כלכליים-חברתיים. אך אפשרי בהחלט ליצור קואליציות נושאיות, חוצות מפלגות של חברי כנסת. הדבר גם מתקיים במסגרת "לובי" זה או אחר.
גם בקרב הארגונים החברתיים יש לפעול באופן דומה. יהיו ארגונים שיחליטו להתרכז בתחום מסוים, לנסח עבורו משפט ממצה עם עמוד מפרט. כל ארגון יוכל לעסוק גם בכל נושא אחר, לנסח השקפות מפורטות וכוללות – אך לגבי כל נושא ספציפי להסכים – או לא – מתוך בחינה של הנושא עצמו, מופרד מכל נושא אחר.
התנועה החברתית לישראל אמצה את נושא התעסוקה. במשפט קצר הוא מנוסח כך: "ממשלת ישראל חייבת לאפשר לכל אדם היכול ורוצה לעבוד בהיקף מלא בתנאים נאותים ובשכר המאפשר פרנסה". פירוט נוסף מנוסח בנייר עמדה בן פחות מעמוד.
כל אדם או ארגון המסכים לכך מוזמן להצטרף לדרישה זאת. מובן מאליו, שצפויים ויכוחים על האופן שיש להשיג מטרה זאת, על השאלה מה צריכה הממשלה באופן קונקרטי לעשות, מה פרוש "לאפשר"? האם זה כולל תעסוקה ישירה כעובד מדינה? כעובד חברה פרטית המספקת שירותים למדינה? ויכוח צפוי גם שאלות כמותיות: כמה שקלים זו "פרנסה"? האם בדרישה זו נכללים גם מתן שירותים חברתיים (חינוך ובריאות, למשל) מוזלים, או חינם? לעובד התלוי לפרנסתו בשכרו חשוב גם על מה הוא נדרש להוציא את הכנסותיו.
ברור, שלא ניתן להימנע מויכוחים אלה, אך אין להקדים אותם להסכמה על עצם הדרישה המובעת במשפט הקצר דלעיל.
כל התקדמות לעבר שיפור במצב החברתי-כלכלי במדינה מותנית בהשגת הסכמות חלקיות בנושאים שונים, הצפתן לדיון הציבורי וגיבוש קואליציות חוצות מפלגות במערכת הפוליטית. כל עוד לא נפתר הסכסוך עם הפלסטינים, כל עוד לא קיים קונסנסוס בנושאי דת ומדינה – אין שום סיכוי לקדם פתרון בעיות חברתיות-כלכליות בדרך אחרת.
