מיזם חברתי – בניית מאגר לפעילויות ופרויקטים

לנוכח הייאוש בציבור מן ההדרדרות באפשרויות הפרנסה וחוסר המעש הממשלתי בתחום, מוצע להלן פתרון מעשי: יזום מספר גדול של פרויקטים ופעילויות, שבמסגרתם יווצר מספר גדול של מקומות עבודה בשכר המאפשר פרנסה. המועסקים בפרויקטים ובפעילויות אלה יקדמו פתרון בעיות חמורות הגורמות לנזקים אדירים למשק ולחברה. הפחתתם של נזקים אלה היא המקור למימון הפעילויות: החיסכון הצפוי לממשלה ולביטוח הלאומי עולה משמעותית על עלות ביצוע הפעילויות. הוא יאפשר לממשלה לגייס מימון באמצעות אג"ח מיועדות, ולהבטיח תשואה משמעותית לרוכשי האג"ח, אלה שעומדים היום מול אפשרויות השקעה פיננסית מוגבלות ורבות סיכון, אלה שרוכשים, בהעדר חלופות להשקעה, דירות במחירי עתק וגורמים לעליית מחירי הדיור לגבהים שמעל הישג ידה של מרבית האוכלוסיה. 

רקע

יצירת מקומות עבודה חדשים בהיקף גדול היא המפתח להתאוששות כלכלית. אובמה הקצה למטרה זו כ-800 מיליארד דולר במסגרת "התמריץ" עליו הכריז. כרבע מן התקציב יוקדש לביצוע למעלה מ- 10000 (עשרת אלפים!) פרויקטי תשתית כסלילת כבישים ושיפוץ גשרים . אלה פרויקטים עתירי עבודה שיספקו מספר גדול של מקומות תעסוקה.

בועידת פסגה שנערכה בנורווגיה בספטמבר השנה קבעו ראש ארגון העבודה הבינלאומי וראש קרן המטבע הבינלאומית: "איסטרטגיית צמיחה הממוקדת ביצירת מקומות עבודה חייבת להיות בעלת עדיפות עליונה. אם לא ננהג כך, יחלפו שנים עד שתגיע ההתאוששות הכלכלית לאלה שיזדקקו לה יותר מכל – וייתכן שלא תגיע אליהם כלל."

ממשלת קנדה יצרה תוכנית לשימור ויצירת מקומות עבודה  בהיקף של 62 מיליארד דולר למשך שנתיים.

הכלכלן האמריקאי רנדל ריי מציע תוכנית ממשלתית קבועה שתבטיח עבודה לכל דורש .

רוברט רייך, שר העבודה בממשל קלינטון ופרופסור לכלכלה, מציע שבמסגרת השקעות הממשל בפרויקטים שיצרו מקומות עבודה, יחויבו קבלני הביצוע להעסיק לפחות 20% עובדים מאוכלוסיות מוחלשות, וכן ש-2% מתקציב ה-"תמריץ" יושקעו בהכשרה מקצועית של אותם עובדים.

פול קרוגמן קורא לממשלת ארה"ב להוסיף לתמריץ טריליון דולר מעבר למה שכבר תוקצב, במטרה להוריד את האבטלה ל-7%. רק כאשר יושג יעד זה של רמת אבטלה, יש להפנות, לדעתו, את תשומת הלב לשאלת הגרעון.

ברור מכל אלה, שיותר ויותר כלכלנים וקובעי מדיניות מבינים, כי יצירת מקומות עבודה על ידי הממשלה היא מרכיב חיוני בכל תוכנית כלכלית. ברור גם, כי היקפי הפרויקטים והפעילויות הנדרשים הינם נרחבים ביותר. בארה"ב מדובר על סדר גודל משמעותי, עד למעלה מ-30% מתוך התקציב הפדרלי, שהיקפו ב-2009 היה כ-3.5 טריליון דולר.  כלכלנים אלה מבינים, שהסכנה הנשקפת מהתפרקות החברה חמורה מן הסיכון, הממשי או דמיוני, הנובע מגודל הגרעון.

קובעי המדיניות בארץ לא הפנימו דבר מכל אלה. שינוי דרסטי בגרעון התקציב הממשלתי לטובת יצירת מקומות עבודה נראה דמיוני, בהתחשב בהשקפותיהם של מקבלי ההחלטות ויועציהם. עם זאת, גם לשיטתם ניתן ליצור אלפים רבים של משרות בשכר מפרנס. ההצעה המובאת להלן נועדה ליצור תוכנית מתמשכת ועקבית של יצירת מקומות עבודה מפרנסים על בסיס כלכלי, תוך פתרון בעיות קשות בחברה הישראלית.

הקונספט

מדינת ישראל והחברה הישראלית "נתברכו" במספר רב של בעיות קשות. בעיות אלה עולות כסף רב כנזקים, לתושבים ולממשלה. גם אם נתעלם מן הנזק לתושבים, הנזקים לממשלה משמעותיים ביותר ויש ערך כלכלי מוחשי וממשי להפחתתם. הממשלה מודעת לקיומם של נזקים אלה, אך בשל מגבלות תקציביות שהיא מטילה על עצמה ("כללים פיסקליים") היא נמנעת מלטפל בהם, או מטפלת בהם בהיקף קטן מן הנדרש.

הרעיון הוא להגדיל באופן דרסטי את ההשקעה שבטיפול בבעיות אלה, תוך יצירת מקומות עבודה חדשים רבים.

אין צורך בפריצת מסגרת התקציב: ניתן לגייס מימון חוץ תקציבי באמצעות הנפקה של אג"חים יעודיים, שישמשו למימון פרויקטים ופעילויות, שניתן יהיה להראות עבורם כדאיות כלכלית לממשלה (הפחתת הוצאות, או הגדלת הכנסות) במידה שתאפשר לממשלה להבטיח לרוכשי האג"ח תשואה.

בנק פרויקטים ופעילויות

נניח כעת שהרעיון הכללי מתקבל. כיצד ניצור את בנק הפרויקטים והפעילויות המתאימים, שיעמדו בדרישת הכדאיות הכלכלית (שתאפשר להבטיח תשואה לרוכשי האג"ח), יקדמו פתרון בעיות חברתיות וסביבתיות בארץ, וייצרו מקומות עבודה מפרנסים?

בדיקה מדגמית מראה, שפרויקטים ופעילויות כאלה ניתן ליזום בכל תחום כמעט: ניתן לקדם את הבטיחות בעבודה, ובכך להפחית את תאונות העבודה, לחסוך קצבאות נכות, עלויות טיפול בנפגעים והפסד הכנסות המדינה ממסים שאינם משולמים על ידי הנפגעים או בני משפחה המטפלים בהם במקום לצאת לעבודה. ניתן לקדם שיקום אסירים במקומות עבודה, ולהפוך נזק, הנובע מחזרה לפשע, לתועלת הנובעת משיקום ושילוב בעבודה. ניתן להפחית את מספר מקרי המוות כתוצאה מזיהום אויר. ניתן להפחית את תאונות הדרכים... מספר התחומים שבהם ניתן לעסוק הוא גדול מאוד.

כדי שפעילות, או פרויקט ספציפי יהיה ראוי להכלל בבנק הפרויקטים המוצע יש לפרט עבורו את הבעיה שהוא נועד לפתור ואת היקפה, את המשאבים הדרושים לפתרונו (כסף, עובדים, כישורי עובדים ובמידת הצורך ההכשרה הנדרשת) – ולבצע ניתוח של תועלת כנגד עלות, במטרה לקבוע את כדאיותו הכלכלית. כל אלה דורשים התיחסות ספציפית ופרטנית, על פי הבעיה והפתרון המוצעים, ומטבע הדברים יידרשו ידע ומומחיות של העוסקים בתחום. כך, למשל, בתחום בטיחות העבודה יש צורך בתרומתם של מהנדסי בטיחות, ושל אנשי הביטוח הלאומי המכירים את הנזקים. בתחום שיקום האסיר יש צורך להעזר באנשי הרשות לשיקום האסיר (רש"א) העובדים עם משרד הרווחה. בנושא תאונות הדרכים נכון להיעזר באנשי הרשות לבטיחות בדרכים ובאנשי "אור ירוק" – וכך הלאה, בכל תחום ותחום. את ניתוח התועלת כנגד עלות יש לבצע בעזרת כלכלנים, שיתיעצו במומחים התחום המתאימים.

בניית בנק הפרויקטים והפעילויות

עד היום לא נעשתה שום פעילות שיטתית שמטרתה לבנות בנק פעילויות ופרויקטים. כדי לעשות זאת, יש צורך בבניית מתודולוגיה, הכוללת את כל המרכיבים, ומוסכמת על כל הנוגעים בדבר – כולל משרד האוצר שבסופו של דבר אמור לעסוק בהנפקת אג"ח מיועדות ולהבטיח עבורן תשואה למשקיעים. אך לא רק משרד האוצר קשור לכך – כל משרד ממשלתי, שפעילות מסוימת מתבצעת בתחום אחריותו, נדרש להיות שותף בקביעת המתודולוגיה, כדי שיושג שיתוף פעולה מלא עם אנשיו (שבמקרים רבים אמורים להיות חלק מן הצוות העוסק בפרויקט או בפעילות). גם ארגונים לא ממשלתיים, המתמחים בתחום זה או אחר, צריכים להיות שותפים לבניית המתודולגיה, כדי שהידע העומד לרשות מומחיהם וחזונם של ארגונים אלה יוכלו לתרום לגיבוש הפעילות.

הציבור הרחב אף הוא יוכל להיות שותף, הן בזיהוי בעיות המחייבות פתרון, והן כמומחים בתחום זה או אחר, שאינם עובדים במשרד ממשלתי או בארגון מתמחה.

תהליך בניית המתודולוגיה ידרוש זמן והתיעצות עם אנשים רבים. כדאי יהיה לבצעו תוך התיחסות לפרויקטים או פעילויות ספציפיים שייבחרו לשמש כפרוייקטי חלוץ. התהליך גם יוכל לשמש כלי לגיוס שותפים – מן המגזר הממשלתי, איגודי עובדים, המגזר השלישי, האקדמיה או הציבור הרחב.

בין אם ישתכנעו מקבלי ההחלטות להגדיל את הגרעון בבסיס התקציב, ובין אם יסכימו לרעיון שיתבסס על אג"ח מיועדות, יש צורך ביצירת בנק הפרויקטים. ויפה שעה אחת קודם.

על הדבקות הנחושה בשרירותי ובלא רלוונטי

ב-29 באפריל אמצה הממשלה כלל פיסקאלי חדש שגובש במועצה הלאומית לכלכלה בשיתוף עם משרד האוצר ובנק ישראל. כלל זה עומד עומד ביסוד המסים והקיצוצים המתוכננים, עליהם הודיע שר האוצר שטייניץ בימים האחרונים.

הטקסט המובא להלן נלקח מאתר ראש הממשלה. הטקסט המקורי מובא בפונט זה, הערותי מובאות בפונט זה. קטעי טקסט מוערים מודגשים בפונט מוטה מודגש בקו תחתון.

בפברואר 2010 אישרה ממשלת ישראל מגבלת הוצאה חדשה שגובשה בעבודה משותפת של המועצה הלאומית לכלכלה, בנק ישראל ומשרד האוצר. הכנסת צפויה לקבע כלל זה בחקיקה במאי 2010. בכך יגיע לסיומו המוצלח פרויקט שהמועצה הלאומית לכלכלה יזמה וקידמה מרגע הקמתה (הקביעה "מוצלח" איננה מנומקת. נראה שעצם הצלחת התהליך להסתיים בהחלטה הופכת אותו ל-"מוצלח"). הכלל החדש מחליף את מגבלת ההוצאה השרירותית שעמדה על 1.7% מהתקציב בשנה הקודמת, בנוסחה המשקללת שני משתנים מקרו כלכליים: המרחק מיעד החוב ושיעור הצמיחה ארוך הטווח במשק. (מכאן ניתן, לכאורה, להסיק כי המגבלה ה-"שרירותית" המקורית מוחלפת במשהו שאיננו "שרירותי". האמנם? על כך בהמשך).           

כללים פיסקאליים הנם מגבלות שהממשלה מאמצת וכופה על עצמה בניהול המדיניות התקציבית, לשם השגת יעדים מקרו-כלכליים ארוכי טווח.  בישראל נהוגים כיום שני כללים כאלה: תקרת גירעון, הקובעת כי הגירעון התקציבי לא יעלה מעל לאחוז מסוים של התוצר,  ומגבלת הוצאה הקובעת את התוספת המותרת להוצאה התקציבית בין שנה לשנה, במונחי אחוזי גידול של התקציב.

ממשלת ישראל הפגינה בשנים האחרונות אחריות פיסקאלית ראויה לציון, אשר הניבה הישגים מרשימים בצמצום גירעונות, הורדת חלקה של הממשלה בתוצר, הורדת נטל המס והקטנת יחס החוב תוצר. (רשימה אחרת וחלקית, של הישגים אפשריים כוללת, למשל, הבראת של מערכת הבריאות והחינוך, שיקום מערכת ההשכלה הגבוהה, צמצום העוני והפערים החברתיים, צמצום מספר ההרוגים בתאונות דרכים והורדת רמת הפשיעה. הישגים מתוך רשימה זו היו משפרים באופן ברור את רווחת הציבור. הממשלה בחרה ברשימת הישגים שאין ביניהם לרווחת הציבור שום קשר מוכח.) אחריות זו הייתה אחת הסיבות לצליחתו הקלה יחסית של המשבר הפיננסי שפקד את העולם. אחריות זו איננה מובנת מאליה, לא בהיסטוריה הכלכלית של ממשלות ישראל ולא בפרספקטיבה בינלאומית, ולראיה אנו עדים כיום  להשלכות של חוסר אחריות תקציבית על כלכלת יוון. (ראוי לציין, שהמשבר בארה"ב, עיקרו הפקרות בתחום המשכנתאות. הפקרות זו לא התקיימה בארץ בשל רגולציה משמעותית על המערכת הפיננסית. עם זאת, היו נזקים שמקורם בשליחת קופות הגמל להשקיע באג"ח קונצרניים – ראה אפריקה-ישראל. אלטרנטיבה לכך יכלה להיות הנפקת אג"ח מיועדות לטיפול בבעיות החברה והתשתית בארץ – באלה אין סיכון של בועה. על הסיבות למשבר באירופה נאמרו דברים רבים: רבית גבוהה מדי על החובות, פנסיות גבוהות מדי באוכלוסיה מבוגרת שרבים מצעיריה מובטלים, נטילת הלואות לצורך גלגול חובות במקום השקעה בתשתית ובמקורות פרנסה... אין הסכמה מקיר אל קיר לכך שהעדר "משמעת תקציבית" הוא הסיבה למשבר ביוון ולחשש שמשבר האיחוד האירופי עדיין אתנו.).

הצורך בכלל הוצאה חדש נבע מכמה גורמים:  ראשית, מההכרח להתמקד באופן חד וברור בהשגת היעד של הורדת היחס חוב-תוצר תוך פרק זמן מוגדר (היכן החדות, הבהירות וקביעת לוחות הזמנים ביעדים של צמצום העוני ושיקום המערכות החברתיות בארץ? מדוע בתחומים אלה שוררים הערפול, הטשטוש , והעדר מוחלט של לוחות זמנים? מניין צץ ה–"הכרח" ביעד זה, לעומת הנינוחות הבטלנית באשר ליעדים אחרים?)  גם כאשר התנאים המשקיים משתנים שנית, כדי לשפר את היכולת להדוף מבעוד מועד את הלחצים הגוברים לפריצת הכלל הקודם באופן לא מבוקר (היכולת להדוף לחצים מקורה, אם כן, לא בהבנת הנדרש לחברה בישראל וחתירה לביצועו, אלא בהתבצרות מאחורי "אין לי". בכל ארגון קובעים מועצת המנהלים וההנהלה במה להשקיע ואת גובה הגרעון לפי מטרות הארגון ויעדיו. הגזבר מקבל הנחיות מן ההנהלה, ומתבצר בהתאם ב-"יש לי לזה" "אין לי לזה". כאן משליטה הממשלה על עצמה את הרוח הגזברית, הדיונים במטרות הממשלה בתחומים החברתיים כפופים לאותה "משמעת תקציבית", וכל מה שמתבצע ניזון מן הפירורים שמוכן הגזבר לשחרר.), שעלולה להביא לאובדן האמינות הפיסקאלית שנרכשה בעמל רב; ולבסוף, כדי להבטיח שהשגת היעד חוב/תוצר לא תיעשה על חשבון היכולת לספק רמת שירותים ציבוריים נאותה. בהתאם פותחה נוסחה לקביעת מגבלת ההוצאה המשקללת שני משתנים מקרו כלכליים: המרחק מיעד החוב תוצר ושיעור הצמיחה ארוך הטווח במשק.

נקודת המוצא בקביעת הנוסחה הייתה שבמצב העמיד (steady state) שיעור הגידול של ההוצאה הממשלתית צריך להיות זהה לשיעור הגידול הממוצע של התוצר. ("מצב עמיד" הוא מושג מתחומי הפיסיקה הניוטונית והבקרה הלינארית. המידול המתמטי של הכלכלה מתבסס על הפיסיקה של מחצית המאה ה-19, שבה המודל הבסיסי הוא לינארי וכולל "מצב עמיד". מה שנלמד בעשרות השנים האחרונות בכלכלה הוא, שאין "מצב עמיד". קיים תהליך מתמיד של שינוי והתפתחות. "המצב העמיד" הוא פיקציה בכלכלה. עובדה זו מוכרת היטב לכלכלנים מובילים בעולם, והיא אחת הסיבות להקמתו של מכון סנטה פה העוסק, בין היתר בתהליכים האוולוציוניים בכלכלה). זאת, כיוון שכך ישמר לאורך זמן הגודל הרצוי של הממשלה,  קרי, אספקת שירותים ציבוריים בשיעור ובאיכות הנדרשים. (מתי נערך דיון מעמיק בשיעור ובאיכות הנדרשים לשרותים ציבוריים, והיכן פורסמו מסקנותיו של דיון זה? היכן תוכנית הפעולה שתוליך את מדינת ישראל מן המצב הנוכחי למצב הנדרש?) אם לחילופין הגידול בהוצאות הממשלה יהיה באופן שיטתי נמוך מהצמיחה, אזי נחווה ירידה מתמשכת, מעבר לרצוי, בגודל הממשלה בתוצר. (קיימת כאן הנחה סמויה באשר ל-"גודל ממשלה רצוי". הרמה הנדרשת של הספקת שירותים ציבוריים נובעת מצרכי הציבור. גודל הממשלה הוא נגזרת של רמה נדרשת זו, ואיננה גורם העומד בפני עצמו).

אולם, כל עוד שהיחס חוב-תוצר גבוה מהרצוי, סברנו כי יש לרסן את שיעור הגידול בהוצאה התקציבית, בפרט מתחת לשיעור הצמיחה.  כך נוכל לשמור על גירעונות נמוכים מספיק בכדי לצמצם את יחס החוב לתוצר, באופן שיאפשר להגיע ליעד החוב הרצוי. 

לכן, הגדרנו  מקדם ריסון שמגביל את ההוצאה התקציבית, בהתאם למרחק מיעד החוב:  ככל שמתקרבים ליעד ניתן לרסן פחות.

הגורם השני  בכלל החדש הוא צמיחת המשק או ליתר דיוק פוטנציאל הצמיחה של המשק.  כעיקרון ככל שהמשק צומח מהר יותר היינו רוצים להתיר יותר את הרסן התקציבי, אבל מאידך אם נתבסס לצורך זה על הצמיחה השוטפת הדבר יביא למדיניות פרו-מחזורית, קרי, להחרפת התנודתיות המקרו כלכלית, מדיניות שהנה כמובן לא רצויה.  לכן הכלל החדש מתייחס  לפוטנציאל הצמיחה של המשק הנמדד לפי ממוצע הצמיחה ארוך הטווח  - עשר השנים האחרונות - של המשק. (עשר השנים האחרונות אינן משקפות את עשר השנים הבאות. בינתים היה משבר, מערכת ההשכלה הגבוהה כמעט נהרסה, שיעור העוני עלה – איזו סיבה יש לקשור בין התוצאות לפני המשבר לתוצאות אחריו? וזאת, לפני שנעמיד בספק את תקפות רעיון "הצמיחה" כמקור להחלטות על מדיניות כלכלית – ראה דו"ח המדדים החלופיים ל-"צמיחה" שהציג סרקוזי בעידת ה-20 G האחרונה.)

הכלל הפיסקאלי החדש, הקובע את שיעור הגידול של ההוצאה התקציבית מדי שנה, יחושב על ידי המכפלה של מקדם הריסון בסביבת הצמיחה של המשק:

סביבת הצמיחה × מקדם הריסון  = שיעור הגידול בהוצאה

(למה לא השתמשתם בחוק חזקה? בפולינום? בסכום הכולל שקלול של גורמים נוספים? מהי ההצדקה הכלכלית מתמטית לשימוש בנוסחה זו? מהי ההצדקה האמפירית?)

מצידו, מקדם הריסון ייקבע כל שנה על ידי היחס בין יעד החוב תוצר, העומד על 60%,  לבין יחס החוב תוצר הנוכחי:

(היכן נקבע מהו היחס חוב-תוצר הרצוי? קיימת הנחה שקיים יחס כזה. נוכל למצוא אותו, למשל, בסטטיסטיקה הרשמית של ה-OECD : נוכל לבחור בין ערך הממוצע (60%), הערך ביפן (180%), באיטליה (כ- 120%),  בריטניה  (50%) או לוקסמבורג (כ-15%). לכל אחת ממדינות ה-OECD שיקולים משלה לבחור יחס חוב תוצר. אנחנו אוהבים סטטיסטיקה, בעיקר את הממוצע, ולכן בחרנו בו.)

יעד החוב תוצר ÷ יחס חוב תוצר נוכחי = מקדם הריסון

לדוגמה, אם בשנה מסוימת יחס החוב תוצר עומד על 80%, מקדם הריסון הוא פשוט: 60/80=0.75.

 כאשר יחס החוב תוצר שווה ליעד החוב מקדם הריסון הוא  1,  כלומר שיעור הגידול בהוצאה זהה לסביבת הצמיחה של המשק. מאידך, ככל שהמרחק בין יחס החוב בפועל לבין היעד גדול יותר, כך יהיה מקדם הריסון קטן יותר, ועל כן ריסון ההוצאה התקציבית יהיה מחמיר יותר.

זהו, אם כן, טקסט היסוד של התנהלותה הכלכלית-חברתית של מדינת ישראל. לא מגילת העצמאות, לא מצע שזכה באמון הציבור בבחירות, לא מסמך מטרות ויעדים חברתיים שגובש על ידי ועדה המיצגת את מכלול השיקולים הרלוונטיים ואשר עבר, במהלך גיבושו, דיון ציבורי מעמיק. טקסט הכולל מספר מילות מפתח מתוך הז'רגון של השיח הכלכלי הניאו-ליברלי, נעדר כל לוגיקה והנמקה, וחסר כל קשר ורלוונטיות למצבה של החברה הישראלית. השלכותיו של הטקסט קשות: אין הוא מאפשר חתירה לשום מטרה חברתית ראויה, ואין הוא מקדם במילימטר את היחלצותה של אוכלוסיה גדולה מן המצוקה הקשה שבה היא שרויה.

דילמה כוזבת

בויכוח ה-"כלכלי חברתי" מוצגת לעתים קרובות דילמה בין הסתמכות על "מומחים" המכירים בעל פה את נוסחאות הכלכלה, להסתמכות על "בורים/ פופוליסטים חברתיים". זוהי דילמה כוזבת. כלכלנים מן השורה הראשונה בעולם מודים שהדיסציפלינה הקרויה כלכלה נמצאת במשבר. ג'ורג' סורוס ייסד לאחרונה את "המכון לחשיבה כלכלית חדשה"  http://ineteconomics.org  , שבראשו עומדים כלכלנים מובילים, ובהם שלושה חתני פרס נובל לכלכלה. באתר המכון מצוינת המוטיבציה להקמתו ופעולתו:

The Institute recognizes problems and inadequacies within our current economic system and the modes of thought used to comprehend recent and past catastrophic developments in the world economy. The Institute embraces the professional responsibility to think beyond these inadequate methods and models and will support the emergence of new paradigms in the understanding of economic processes.

The Institute firmly believes in empowering the next generation, providing the proper guidance as we challenge outdated approaches with innovative and ethical economic strategy.

The Institute’s objective is to expand the conversation to create an open discussion for a wider range of people. Some would say that present day dialogue is closed and polarizing. We recognize the need for an environment that is nourished and supported by discourse, a discussion that spans a much wider spectrum of thinking and incorporates the insights of other intellectual disciplines in both the natural and social sciences.

בעברית פשוטה: הקמת המכון נובעת מן ההכרה בקוצר ידה של תורת הכלכלה המקובלת, ומכאן ההבנה כי יש לשנות באופן ממשי את השיח הכלכלי ולכלול בו תובנות מתחומים אחרים במדעי הטבע ומדעי החברה. "מומחי הכלכלה" מודים כאן באי-תקפות מומחיותם, ומתוך יושרה נוקטים יוזמה במטרה לשנות באופן יסודי את החשיבה הכלכלית.

בספטמבר 2009, עם פרסום דו"ח הועדה שמינה לבחינת חלופות למדד ה-"צמיחה", קרא נשיא צרפת למנהיגי העולם "לנטוש את מדד הצמיחה, ולהחליפו במדד של רווחה לצד חוזקה כלכלית". הכלכלן ג'וזף סטיגליץ קרא באותה הזדמנות "לנטוש את הפטישיזם של התמ"ג".

בועידת דאווס האחרונה קבע יו"ר הועידה, ד"ר קלאוס שוואב (פרופסור לשם כבוד של אוניברסיטת בן גוריון וחתן פרס דן דויד) כי "הרעיונות והשיטות הישנים אינם עובדים, יש צורך בדברים חדשים... איכזבנו בהתנהלותנו הכלכלית מאות מיליוני אנשים בעולם..."

אלה מהוים רק קצה קצהו של הקרחון בביקורת הנוקבת הנשמעת נגד השיח הכלכלי המקובל, זה שה-"מומחים" בארץ מחויבים אליו.

הבעיה איננה, אם כן, בצורך להחליט מי צודק, "המומחים" או "הבורים". יש לפתוח דיון ישר ואמיתי, בצניעות ופתיחות. הציבור ראוי לכך שעתידו ייקבע בתהליך ישר והגון, נטול פוזות, שבו ייוצגו האינטרסים שלו מתוך מכלול רחב של שיקולים.

קיצור תולדות הצמיחה

אין דבר מקודש יותר בקרב הכלכלנים ובקרב מעצבי המדיניות הכלכלית, מאשר הצמיחה – שיעור הגידול הריאלי בתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג). משרד המסחר האמריקאי הגדיר את התמ"ג "אחת ההמצאות הגדולות של המאה ה-20" רק השבוע שמענו על כך שהממשלה עומדת לקבוע כלל חדש לגירעון תקציבי, המבוסס על שיעור הצמיחה. מהי הצמיחה? מאין באה ולאן היא מובילה אותנו?

להבנת הצמיחה ומשמעותה קודמת הבנת מושג התמ"ג.  בטרמינולוגיה של משרד המסחר האמריקאי התמ"ג (של ארה"ב) מוגדר כ-"ערך הכולל של מוצרים מוגמרים ושירותים המיוצרים ע"י הכלכלה של ארה"ב". בחשבונאות הלאומית האמריקאית מוגדרת גם "הכנסה מקומית גולמית" כ-"סך ההכנסות שנתקבלו ביצירת התמ"ג". התמ"ג מסכם את סך הרכישות ע"י משקי בית, עסקים והממשלה, וכן יצוא.

כיון שבחשבונאות עסקינן, ברור שהתמ"ג יכול להתיחס אך ורק ל-"כלכלה הלבנה" (פעילות כלכלית מדווחת לרשויות). כל פעילות שאיננה מדווחת איננה כלולה בתמ"ג. פעילות שאיננה מדווחת כוללת את ה-"כלכלה השחורה" – שהיקפה בישראל הוערך בשנת 2003 ב-22% מן הפעילות במשק,  20 מיליארד דולר. ל-"כלכלה השחורה" יש להוסיף פעילות כלכלית שאיננה כרוכה בהעברות כספיות, למשל  עבודת עקרות הבית –  שלפי אחת מן ההערכות שווה כ-10000 ש"ח בחודש. אם נניח בהערכה גסה כי מספר עקרות הבית בישראל הוא מיליון – מדובר בעבודה שערכה השנתי הוא 120 מיליארד ש"ח. נשוה מספרים אלה לגודל הגרעון בתקציב המדינה (43 מיליארד ש"ח ב-2010) ולגודל התקציב הכולל – (כ-340 מיליארד ש"ח), מדובר בהיקפים גדולים מאוד של פעילות כלכלית שאיננה כלולה בחשבונאות הלאומית.

נחזור לצמיחה. קל להבין את התרומה לצמיחה של עליה במחיר לצרכן של מוצר כגון מזון הנרכש בחנות. היא שווה לשיעור העליה הכולל של הערך המוסף של מוצר המזון מרגע תחילת גידולו כמוצר חקלאי (או יבואו כחומר גלם בתפזורת) עד למכירתו לצרכן. מה תרומתו של מורה בבית ספר לצמיחה? חלקו של המורה בתמ"ג מסתכם בשכרו. כאשר המורה איננו מגדיל את היקף המשרה הרשמית שלו, ושכרו איננו עולה – אין, ולא יכולה להיות לו כל תרומה לצמיחה. רק אם יסכים האוצר להעלאת  שכר המורים הם יתרמו לצמיחה בהתאם. שום מאמץ פדגוגי של המורה, השגת שליטה מדהימה בחומר או בשיטות ההוראה לא יתרמו אגורה לצמיחה בדו"ח השנתי הבא (בהחלט צפויה צמיחה תוך 10-20 שנה, כשתלמידיו המשכילים יתחילו להיות פעילים כלכלית – אך מי חושב בטווחים כל כך ארוכים?). שביתה מוצלחת – תתרום גם תתרום לצמיחה מייד עם חתימת הסכמי עבודה משופרים. הדבר נכון לא רק למורים, אלא למספר גדול מאוד של עובדים בשירותים ציבוריים, כגון מערכת הבריאות, מערכת הביטחון ומערכות הפיקוח למיניהן. "צמיחה" שמקורה בכיפוף ידיים או בהחלטה פוליטית, ולא בשיפור כלשהו בכמות או איכות של שירות היא בעייתית. מסיבה זו ישנם כלכלנים הדוחים התחשבות בחלק הצמיחה הנובע מן המגזר הציבורי מתייחסים רק לחלק המופק במגזר העסקי, וממליצים להנהיג מדיניות שתקטין את החלק הלא עסקי בתוצר. לפי השקפה זו ניתן לסבור כי העלאת מחיר המים על ידי העיריות איננה צריכה להכלל בצמיחה "המשמעותית" (כי היא ציבורית-פוליטית),  אך ברגע שהמים מופרטים, ומחירם עולה – תהיה צמיחה. כאשר בנק מעלה עמלות – אם הוא פרטי - יש צמיחה. אם הוא ממשלתי – אין צמיחה. (הכלכלנים מנסים להסביר, שהעלאת עמלות ע"י המגזר הפרטי אפשרית "אם השוק החופשי מוכן לשלם". במצב של מונופול או קרטל אי אפשר לדבר על "השוק החופשי מוכן לשלם". רק התערבות של רגולטור יכולה למנוע העלאת עמלות). מדינת ישראל נשלטת ע"י מונופולים וקרטלים במידה כזו, שכמעט מגוחך לדבר על "שוק חופשי".

צמיחה עוסקת בהספקת שירותים וסחורות. מה לגבי "הספקת נזקים"? האם שאיבת מים עודפת על ידי חברה פרטית בהיקף של מיליון ש"ח, באופן הגורם להמלחת אקוות החוף ולנזק של 100 מיליון ש"ח, תורמת או גורעת מן הצמיחה? התשובה חד משמעית: החברה תורמת לצמיחה פעמיים: פעם אחת באמצעות הספקת המים בשיעור מיליון ש"ח, ופעם נוספת, באמצעות יצירת עבודה לחברה קבלנית שתספק שירותי הפחתת מליחות המים באקווה (קרוב לודאי תוך הפחתה חלקית בלבד של הנזק). מה לגבי האפשרות לייחס לחברת המים תרומה שלילית, בשל הנזק? אין אפשרות כזאת. מדד הצמיחה איננו מכיר את מושג הנזק.

מה לגבי עקרות הבית? כאשר שתי עקרות בית עובדות כל אחת בביתה – פעילותן "שקופה". כאשר הן מתחלפות, ויוצאות לעבודה אשה אצל רעותה תמורת שכר (מדווח, כמובן) – הן תורמות לצמיחה.  מקובל לחשוב שיציאת נשים לעבודה תורמת לצמיחה. בהחלט אפשר שעבור נשים מסויימות, ואולי גם רבות, עדיף לצאת לעבודה מאשר להשאר בבית ולטפל במשפחה. החשבון האישי שעושות נשים אלה בשום אופן אינו רואה יציאה לעבודה כמעבר ממצב של "לא עושה שום דבר בעל ערך" למצב של עשיה בעלת ערך. החשבונאות הלאומית, לעומת זאת, רואה זאת בדיוק כך.

מה לגבי נזקים שאינם נובעים מפעילות עסקית כנגד חשבוניות? שחיקה של כביש, קורוזיה בצנרת מים, הרס של מכונית, או,חלילה פגיעה באדם בתאונת דרכים? לכל אלה אין כל ביטוי כפגיעה בצמיחה. אך אם יתוקן הכביש, יוחלף הצינור וינתן טיפול לאדם (וכל זאת תמורת חשבוניות) – יופיעו אלה כתרומה לצמיחה. לטווח הארוך, תחזוקה נאותה של תשתית תמנע קריסה של מערכות שתפגע בתמ"ג. אך בטווח המיידי לא יהיה לכך כל ביטוי (אין מושג של "פחת" בהקשר של התמ"ג).

מהו הקשר בין רמת החיים ואיכות החיים של תושבי המדינה והצמיחה?

לפי ההתיחסות המקובלת בתקשורת, במערכות החינוך ובקרב מקבלי ההחלטות, ניתן לחשוב כי הצמיחה היא חיובית, כיוון שכאשר יש פירות – יש מה לחלק. בפועל, הניסיון מראה לעתים קרובות את ההיפך. ברמה התיאורטית, אין הבדל בין מצב שבו כל פירות הצמיחה מגיעים לאחוזון יחיד, או מצב שבו הם מתחלקים באופן שוויוני כיוון שהמדד אינו כולל כל התיחסות לאופן החלוקה. המציאות גרועה בהרבה: כאשר שירות מסויים ניתן קודם ע"י המגזר הציבורי, וכעת הוא מופרט לגורם עסקי בתנאים של מונופול או קרטל, עלו ההוצאות על השירות (למשל, ההוצאה למשפחה על שירותי בריאות שעלתה ב-100  אחוז ב-10 השנים האחרונות), ולכך שתי משמעויות הפוכות בתפיסה הציבורית: תרומת השירות לצמיחה גדלה (וזה "טוב") ורמת החיים \ איכות החיים ירדה (וזה רע, בלי מרכאות). 

השימוש במדד הצמיחה הוא, אם כן בעייתי.  בודאי כאשר עושים בו שימוש בלבדי, ומחליטים על היקף התקציב הממשלתי בהסתמך עליו, מבלי לתת משקל ראוי, אם בכלל, לגורמים נוספים.

מהו המקור לשימוש במושג הצמיחה?

בשנת 1930 ביקש משרד המסחר האמריקאי מפרופסור סיימון קוזנץ לפתח מערכת של חשבונאות כלכלית לאומית. צוותו של קוזנץ הציג לקונגרס בשנת 1937  דו"ח, שבו הותוותה שיטת החישוב של התמ"ג. השיטה מומשה לראשונה ב-1942 ע"י ווסילי לאונטייף. קוזנץ קבל פרס נובל על עבודתו בתחום זה (ליאונטייף קבל פרס נובל על עבודתו בנושאים אחרים).

מאז ועד היום משמשים התמ"ג ונגזרתו הצמיחה כלי וקריטריון עיקרי (ובמקרים רבים – בלעדי) בקביעת מדיניות מקרו-כלכלית.

על גאונותו של קוזנץ מסכימים רבים, ובודאי הכלכלנים המשתמשים בכלי התמ"ג והצמיחה לקבלת החלטות על מדיניות כלכלית. מעטים מהם שמו לב לאזהרותיו של קוזנץ משימוש לא נאות בכלים אלה, כבר בדווח הראשון שהציג לקונגרס בשנת 1934:

"...על רווחתה של אומה לא ניתן להסיק ממדד של הכנסה לאומית..."

(ציטוט מדויק: ...the welfare of a nation [can] scarcely be inferred from a measure of national income...)

בשנת 1962 אמר קוזנץ: "יש להבחין בין כמות הצמיחה ואיכותה, בין עלויות ותמורות, ובין הטווח הקצר והטווח הארוך. יעדי צמיחה צריכים להגדיר: צמיחה של מה ולשם מה..."

(Simon Kuznets. "How To Judge Quality". The New Republic, October 20, 1962)

סיימון קוזנץ נפטר בשנת 1985. הוא לימד את הכלכלנים מהו התמ"ג ומהי צמיחה. הם למדו היטב למדוד אותם. הוא גם הזהירם משימוש לא נכון בכלים אלה. אזהרתו נשכחה. יעדי צמיחה מוגדרים היום כמטרה לעצמה, וכמטרת על למטרות אחרות המצדיקה פגיעה באוכלוסיה (שיפור תשתיות לטובת הצמיחה, שיפור החינוך לטובת הצמיחה, פגיעה בסביבה לטובת הצמיחה, הפרטה לטובת הצמיחה...)

עבודות רבות נעשו כדי לבדוק את הקשר בין צמיחה, סביבה, איכות חיים ורווחה חברתית. חלקן  טוענות, שאין עוד מקום לצמיחה במדינות העשירות בשל העקה הסביבתית הקיימת. ברמה התיאורטית, קיימת סתירה מהותית בין צמיחה בלתי מוגבלת לעולם מוגבל. טענות אלה הגיעו גם לפוליטיקה – ואפילו למדינאי לא מהפכני כנשיא צרפת, סרקוזי, שאימץ לאחרונה דו"ח שהוכן בידי חתני פרס נובל ג'וזף סטיגליץ ואמרטיה סן לועידת ה- G20 בספטמבר 2009, ובו הם מבקרים את "הפטישיזם של התמ"ג". סטיגליץ קבע בפשטות: "הכלכלה שלנו נועדה להגדיל את רווחתנו, והיא איננה מטרה לעצמה".

על התחליפים שמציעים סטיגליץ וסן ל-"תמ"ג" ולצמיחה – באחד הפוסטים הבאים.

ה-"צמיחה" במתכונתה הנוכחית הגיעה לסוף דרכה – והגיע הזמן שהכלכלנים ומקבלי ההחלטות בארץ ישמעו על כך. זה לא סיפור פשוט להיפרד מתפיסות וכלים הנמצאים אתנו כבר שמונים שנה – אך צריך לזכור כי הנפח שחישל אותם (קוזנץ – נפח ברוסית) הזהיר כבר מזמן משימוש לא נכון בהם.

טובת הצמיחה, הפרטה לטובת הצמיחה.החינוך לטובת הצמיחה, עלייה זמנית באבטלה לכלית - אך ות, מערכות הפיקוח למיניהן.עולם הציבורי

ביקורת יסודית על הנחות הזרם המרכזי בכלכלה

מאמר זה התפרסם לראשונה ב-"העוקץ" לפני מספר שנים. חלק מן הקישורים נוגעים לאנשים שכבר אינם פעילים בחברה ובכלכלה – אך מחליפיהם לא שינו שום דבר מהותי.

מבוא

מנקודת מבטו של תושב המדינה והעולם, הצופה ומשתתף בתהליכים הכלכליים המתרחשים, ומעמיד תהליכים אלה במבחן התוצאה – אין ספק שההבטחה הגלומה בלימוד "מדע הכלכלה" או יישומו נמצאת בבעיה. סטטיסטיקות מעידות על הרעה ניכרת ומתמשכת באיכות חייהם של רוב התושבים במדינה וגם בעולם, ועל אי שוויון קיצוני, אשר, בנוסף להיותו בלתי צודק, מהווה תשתית לשגשוג הטרור ומסכן את שלום העולם כולו.

נראה, שאין מחלוקת על עצם קיומן ותקפותן של סטטיסטיקות אלה – הגורמים המחקריים המפיקים אותן אינם חשודים בחוסר מקצועיות או מניפולציה. נדרשת התמודדות, אינטלקטואלית ומעשית, עם הכישלון הקולוסאלי שהן משקפות. בשיח הכלכלי העכשווי ניתן למצוא מספר דרכי התמודדות עם הסטטיסטיקות הקשות:

1)      בחירה של "סטטיסטיקות טובות" והתעלמות מ-"סטטיסטיקות רעות", על ידי הבחנה בין "כלכלה" ל-"חברה"

   גישה זו מקובלת בקרב רוב הדוברים בשיח הכלכלי עד כדי עיקור השיח הכלכלי מהתמודדות של ממש עם הבעיות. "הסטטיסטיקות הטובות" נחשבות ל-"כלכליות": "שיעור הצמיחה", "שיעור האינפלציה". כמעט תמיד סטטיסטיקות אלה מאגדות את ה-"ציבור" למקשה אחת, ואינן חושפות מידע על התפלגויות בקרב הציבור. בסטטיסטיקה שהוכנה בכנסת, רק שנים מתוך שלושה עשר שקפי תוכן עוסקים בהתפלגות, ובדו"ח כספי של בנק מופיעים רק נתונים מצרפיים כגון "כמות הנכסים שבידי הציבור").  "סטטיסטיקות רעות" הוגלו מתחום הכלכלה לתחומי ה-"חברה", והן כוללות מדדי אי-שוויון, שיעורי עוני, קיום או אי קיום חוקי עבודה, הנגישות להשכלה, לשירותי בריאות, לסעד משפטי ועוד. כך למשל, חיפוש של "כיבוד חוקי עבודה" בגוגל יניב כמעט אך ורק קישוריות של ארגונים חברתיים, והפניות למאמרי פובליציסטיקה "חברתיים" בדף התוצאות הראשון, בעוד שחיפוש "שכר ממוצע" יניב ציטוטים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. כך אפשר לקרוא במאמר של פרשן כלכלי כסבר פלוצקר כי התקציב המוצע ע"י האוצר הינו בעת ובעונה אחת טוב כלכלית - "אמיץ ורפורמי, תקציב כלכלי טוב שפניו אל הצמיחה" ורע חברתית - "בלתי מאזן ובלתי צודק... במונחים של חיים במצוקה הגזירות הן ענקיות". כאילו שאין תחומי הכלכלה והחברה מכלול שלם. באורח דומה, מקובל בכלי התקשורת לדווח נתונים מצרפיים (כמות הכסף שבידי הציבור, ההכנסה הלאומית לנפש) אך לא לדווח על ההתחלקות. "מדד ג'יני", מדד המשקף את אי השוויון בחברה, מתפרסם בכל שנה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כשהוא חבוי כמחט בערמת שחת בין מדדים מצרפיים שונים (מתוך כ-80 שורות של נתונים הנוגעים להכנסות האוכלוסייה, מופיע מידע על ההתפלגות בשתי שורות בלבד.) מדד ג'יני מדווח מעט מאד בכלי התקשורת, וגם אז – תחת כותרת של "מדיניות רווחה", עם תמונת המקרר הריק, ולא תחת כותרת של "מדיניות כלכלית". קיומו ומשמעותו של מדד ג'יני אינם ידועים לרוב הציבור. כך יכול סטודנט למדע המדינה לסיים תואר, שבמסגרתו למד על הגלובליזציה – מבלי שישמע כלל על מדד זה.  עם ה-"סטטיסטיקות הטובות" מציעים להתמודד על ידי צעדים כלכליים (הגדלת הצמיחה על ידי הפחתת המיסוי על ההון), ועם ה-"סטטיסטיקות הרעות" ע"י ידי "צעדים חברתיים" (פתרון בעיות באמצעות בתי תמחוי למיניהם).

2)       ערעור על הלגיטימיות של ה-"סטטיסטיקות הרעות". כך, למשל, התגובה לסטטיסטיקות המשקפות את עליית שיעור העוני, הינה דרישה לשנות את הגדרת העוני. אם נגדיר את העוני במונחים של ביטחון תזונתי – אזי יתברר כי אין ממדי העוני (המוגדרים היום במונחים של 50% מן ההכנסה הפנויה החציונית) גדולים כפי שנטען. באופן דומה, נטען כי סטטיסטיקות העוני אינן לוקחות בחשבון את קיומה של כלכלה שחורה, (ובעצם מדובר בעניים מדומים המרוויחים הון עתק משיעורים פרטיים ותיקון ברזים). מעניין לציין את היעדרה של ביקורת מקבילה על היעדרה של סטטיסטיקת התחלקות ההון מן הסטטיסטיקות הרשמיות המתפרסמות.

3)      דה-לגיטימציה של מושאי ה-"סטטיסטיקות הרעות": מדובר בפרזיטים/ ערבים/ חרדים/ אמהות חד הוריות חסרות אחריות/ אנשי תרבות ה-"מגיע לי" וכו'. דה לגיטימציה זו מאפשרת להכליל צבורים שלמים ולהתעלם מן הסטטיסטיקות הרעות, בעוד ש-"הסטטיסטיקות הטובות" נוגעות לחייהם של מקבלי ההחלטות והמשפיעים עליהם, ובהם רוב העיתונאים ואנשי האקדמיה העוסקים בכלכלה. על היקלטותה של הדה-לגיטימציה בציבור הרחב יעיד ריבוי התגובות הנוקטות בגישה זו ב-"טוקבקים". כלי התקשורת ממלאים תפקיד חשוב במסע דה-לגיטימציה זה.

4)      הכרה בתקפות הסטטיסטיקות ובמשמעותן – והיאחזות בטענה שלא הצלחנו ליישם במידה מספקת את הרפורמות הדרושות כדי להשיג את השיפור הדרוש.  עדיין לא הפרטנו את הכול (בתי הכלא, למשל), עדיין לא פוררנו לגמרי את ארגוני העובדים, עדיין לא הגענו לעומק הקיצוץ התקציבי האולטימטיבי.  שר האוצר הירשזון מחויב לקיצוץ נוסף ועמוק – כנראה מתוך שכנוע שבכך "תגדל היעילות" וזו, כמובן, תביא לצמיחה ו-"תחלחל" אל כלל האוכלוסיה. כמאמר הכלכלנים, "כל הספינות מתרוממות בגאות" (למעט אותן מיליוני סירות מחוררות התקועות על החוף בשפל וצפויות לטבוע עם בוא הגאות).

5)      היתלות ב-"מומחים" ישראליים ובינלאומיים. אמנם, איש מן המומחים המצוטטים בתקשורת, כולל ה-"מתפעלים" ממדיניות הממשלה, מעולם לא השיג ירידה בשיעור העוני, עלייה בשוויון, שיפור בנגישות להשכלה, לשירותי בריאות וסעד משפטי באף לא אחת מן המדינות שלהן הוא יועץ. אין לאיש מן ה-"מומחים" הנחשבים ניסיון של ממש בהתמודדות עם הבעיות המעניינות את רוב הציבור. במקרים מסוימים ה-"מומחים" נוהגים בשרלטנות וגורמים להחרפת משברים כלכליים, כעדותו של ג'וזף סטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה וכלכלן ראשי לשעבר של הבנק העולמי. אף על פי כן, מרבים קברניטי הכלכלה שלנו לשחר למוצא פיהם, ומחפשים "מומחים" מסוגם להנהיג את כלכלתנו. האם סטנלי פישר שהובא לשמש כנגיד בנק ישראל, יכול להצביע בביוגרפיה שלו על ניסיון אפקטיבי במיגור העוני, שיפור הנגישות להשכלה ושירותי בריאות, וכו'? לא שמענו מבנק ישראל רעיונות פורצי דרך למיגור העוני, אך שמענו מפי הנגיד ש-"כל מי שיש לו מצפון צריך להתנגד לעליית שכר המינימום". ייתכן שלא נמצא "מומחים" היכולים להראות בביוגרפיה שלהם הצלחות בתחומים אלה. אך אם אין ל-"מומחה" ניסיון רלוונטי – אין להעניק למומחיותו משקל, ממש כשם שלא מקובל להזמין שרברב מומחה לבצע ניתוח מוח רק משום שהוא "מומחה" וכל השאר בסביבה הם "הדיוטות". עובדה תמוהה היא ששום מומחה מפינלנד, שבה שיעור הילדים העניים ב-2004  היה 2.8%, לא הובא לייעץ לממשלת ישראל, בזמן שהמאמץ היחיד להתמודד עם בעיית האבטלה היה באמצעות "תוכנית ויסקונסין" – יבוא מארה"ב שבה שיעור הילדים העניים היה 21.9% באותה עת – וזאת חרף ביקורת נוקבת על תוכניות "מרווחה לעבודה" בארה"ב..

6)      מתן עדיפות מוחלטת לדעתם ולאינטרסים של גופים עסקיים בינלאומיים על פני אלה של תושבי המדינה. כך, למשל, ספקולציה של "דויטשה בנק" שרכש מניות של בל"ל למשך שעות ספורות עד למכירתן לגורמים אחרים, הוגדרה כ-"הבעת אמון בכלכלת ישראל", וכך גם רכישת חבילת מניות של בנק דיסקונט ע"י אותו הבנק. דעתן של חברות "דירוג האשראי" נחשבת הרבה יותר מן האינטרסים של רוב תושבי המדינה. באופן דומה, זוכה כל עסקת הפרטה לכותרת של "הבעת אמון מצד השווקים".

כל דרכי ההתמודדות המצוינות לעיל מקובלות ומוכרות לכולנו. לכותב המאמר, ואני מקווה שגם לחלק גדול מן הקוראים, ברור, כי אלה דרכי התמודדות מופרכות ובלתי ראויות. נשאלת השאלה: כיצד זה קורה, שגם בתחום הפוליטי, גם בתחום התקשורת וגם באקדמיה מצליחות דרכי התמודדות אלה לעבור?

אני מציע כאן את הסברה, כי שימוש בדרכי התמודדות בלתי לגיטימיות אלה מתאפשר, משום שהדוברים למיניהם מתכסים באצטלה רבת חשיבות: "מדע הכלכלה". מילטון פרידמן משוה כלכלה לפיסיקה.  "מדע הכלכלה" שימש את נתניהו ככסות לסדרת ה-"רפורמות" שהביאו כה רבים בארץ לחרפת רעב. "מדע הכלכלה" עומד מאחורי פעולותיהם של "נערי האוצר". "מדע הכלכלה" סוכר את פיותיהם של המבקרים ההדיוטות, החשים שמשהו רע מאוד קורה פה, אך אינם יודעים מה להשיב לדוברים הרהוטים שרוממות "מדע הכלכלה" בפיהם. תפיסת הכלכלה כמדע נפוצה ביותר – צרוף המילים "economic science" מניב כמאתים אלף תוצאות בגוגל. העובדה, שכל כך הרבה אנשים סובלים בארץ ובעולם מקשיים כלכליים נתפסת כרע – אך כרע הכרחי משום שכך גוזר המדע.

אני מבקש לטעון ש-"מדע הכלכלה" כפי שהוא נלמד היום איננו יכול לשמש בסיס בלעדי להתוויית  מדיניות כלכלית. ממש כשם שלא ניתן לטעון כי ניתן להסתמך על גיאומטריה כבסיס בלעדי להתוויית מדיניות כזו. אני מתכוון להראות בגוף המאמר, כי הנחות הבסיס הגלומות ב-"מדע הכלכלה" – ובודאי באסכולה הניאו-ליברלית -  אינן נכונות באופן מהותי, ואינן כוללות את כל הנדרש כדי לאפשר הסתמכות עליו לצורך תכנון כלכלי.

אינני היחיד המשמיע טענה זו. חיפוש באינטרנט אחרי הביטוי economic pseudoscience"" מניב בגוגל מאות תוצאות.

אם אומנם אצליח לבסס טענה זאת, אטען, כי נדרש בסיס אחר, "מדע כלכלי חברתי" מורחב, המבוסס על "פרדיגמת החיוּת" שיספק תמיכה מדעית ומתודולוגית לפיתוח מדיניות כלכלית. אכתוב על אותו "מדע כלכלי חברתי" ועל "פרדיגמת החיוּת" במאמר המשך.

ביקורת כלכלנים על הכלכלה

כתמיכה בביקורתי אפשר לציין את הביקורת החריפה שניתן למצוא בקרב הכלכלנים עצמם, ובהם ביקורתה של דירדרה מקלוסקי שטענה בספר ובסדרת מאמרים החל מ-1986 כי יומרתם של כלכלנים לבנות מדע דמוי פיסיקה, המתבסס מחד גיסא על מודל מתמטי ומאידך גיסא על ניסויים מעבדתיים שייעודם לנסות להפריך את המסקנות הנובעות מן המתמטיקה – יומרה זו מועדת לכישלון. מקלוסקי מצטטת מקרים שבהם פרופסורים שונים לאקונומטריקה, שהסתמכו על אותם נתונים כלכליים, הגיעו למסקנות הפוכות, ובהן "אישור" ו-"הפרכה" של מודלים כלכליים. מקלוסקי מציעה גישה צנועה יותר, המדגישה את המחקר האמפירי על חשבון הפיתוחים המתמטיים.

ביקורת נוקבת משמיע גם סטיב קין (Steve Keen)   מאוניברסיטת סידני בספרו Debunking Economics. סטיב קין טוען ש-"תורת הפירמה" המהווה חלק חשוב מן התיאוריה הכלכלית של הזרם המרכזי, מופרכת על פי הממצאים האמפיריים. כמו כן טוען קין כי הזרם המרכזי מתעלם מגורמי הזמן והידע.

עצם הופעתו של מגוון תיאוריות כלכליות אלטרנטיביות גדול בכותרת "כלכלה הטרודוקסית", מעיד על בקורת חריפה. שאלות כגון "האם הצרכנים באמת רוצים את מה שהם קונים?", "האם שוק המניות מונע פיתוח טכנולוגיות חדשות?",  "מדוע נשים משיגות פחות מגברים?" ו-"האם השווקים מקצים משאבים באופן יעיל?"  נשאלות על ידי סוזן הימלוויט, רוברטו סימונטי ואנדרו טריג – שאלות שאינן נשאלות ע"י כלכלת הזרם המרכזי. רשימת כתבי העת העוסקים ב-"כלכלה הטרודוקסית" ארוכה מכדי שתפורט במאמר זה, וכוללת עשרות כתבי עת במגוון נושאים וגישות, שהמכנה המשותף להם הוא התנגדות לגישה הכלכלית השלטת. עצם שמו של אחד מהם, כתב העת המקוון "Post-Autistic Economics Review " מביע את הערכתו הספקנית לזרם המרכזי בכלכלה. בדף הבית מצטט כתב עת זה ששה חתני פרס נובל לכלכלה המביעים, איש בדרכו, טענות נגד הזרם המרכזי בכלכלה ונגד הדרך שבה נלמדת היום הכלכלה. מילטון פרידמן: "... כלכלה הופכת יותר ויותר לענף סתרים של המתמטיקה, במקום לעסוק בבעיות כלכליות ממשיות." ג'וזף סטיגליץ: "[כלכלה, כפי היא נלמדת] בבתי ספר לתארים גבוהים באמריקה... מעידה על נצחון האידיאולוגיה על המדע". רונלד קוז: "הכלכלה בת ימינו הינה מערכת תיאורטית [כלומר, מתמטית] המרחפת באוויר, עם זיקה קלושה למה שקורה בעולם הממשי". דגלס נורת': "אנו חיים בעולם של אי-ודאות המשתנה כל העת ומתפתח בדרכים חדשות. תיאוריות סטנדרטיות אינן מסייעות כמעט בהקשר זה. כל ניסיון להבין שינויים כלכליים, פוליטיים וחברתיים יחייב עיצוב מחדש של דרכי החשיבה שלנו."  ווסילי ליאונטייף: "דף אחרי דף, כתבי עת מקצועיים בכלכלה מלאים בנוסחאות מתמטיות...מדי שנה בשנתה, ממשיכים תיאורטיקנים בכלכלה לייצר עשרות מודלים מתמטיים ולהעמיק חקר בתכונותיהם הפורמאליות, בעוד אנשי האקונומטריקה מתאימים פונקציות אלגבריות מכל צורה אפשרית לאותן קבוצות נתונים."  רוברט סולו: "אם תשאל היום כלכלן כלשהו מן הזרם המרכזי שאלה אודות הבט כלשהו של החיים הכלכליים, תגובתו תהיה: הבה ניצור מודל מתמטי למצב ונראה מה יקרה... כלכלת הזרם המרכזי המודרנית כוללת כמעט אך ורק דוגמאות כאלה."   

סקירה ביקורתית של הנחות הבסיס של "הזרם המרכזי" בכלכלה.

כנקודת מוצא לדיון בחרתי את הערך "Modern Mainstream Economics"   בויקיפדיה. המבוא  מציג את העקרונות הבאים כעומדים בבסיס החשיבה הכלכלית המקובלת:

• עקרון המחסור (scarcity) : כמות המשאבים מוגבלת, ותמיד צריך לבחור בין חלופות מתחרות. מכאן, שכל פתרון כלכלי הינו שקלול תמורות (tradeoff) של החלופות האפשריות, כשלכל אחת מן החלופות מיוחסת עלות ויתור (opportunity cost) .
• סוכנים כלכליים : (economic agents) כל גורם המקבל החלטות כלכליות הנו "סוכן כלכלי", המקבל את החלטותיו בהתאם לפונקציית התועלת שלו. פונקציית התועלת מאפשרת לסוכן הכלכלי ברמת המיקרו לדרג את החלופות העומדות לפניו לבחירה. ברמת המקרו, מתבצעת חלוקת המשאבים הכללית בהתאם למצרף ההחלטות הכלכליות של הסוכנים השונים.
• כשלי שוק (market failures)  : קיימת הכרה בכך שפעולתם של כלל הסוכנים הכלכליים במסגרת השוק איננה מבטיחה מניעה של תוצאות בלתי רצויות (השוק הוא מסגרת פעולה המאפשרת לסוכנים לפעול באופן חופשי, כשהם מוגבלים רק ע"י מה שנאסר במפורש ע"י החוק – ר"ג).
• ארגונים: קיימת הכרה בכך שחלק מן הסוכנים הכלכליים הינם ארגונים. לעובדה זו משמעות כאשר בוחנים את התנהגותם של הסוכנים הכלכליים.
• מידע אסימטרי:  קיימת הכרה בכך שלא כל הסוכנים הכלכליים מצויידים באותו מידע.

גוף הידע התיאורטי העצום הכלול היום במסגרת "כלכלת הזרם המרכזי" נובע מעקרונות אלה. אסטרטגיית הביקורת שבחרתי מתמקדת בעקרונות ובגורמים שצוינו לעיל. לטענתי, אם אראה שעצם ההסתמכות על אלה בעייתית, אין לצפות שהסתמכות על נגזרות לוגיות של עקרונות אלה תהייה פטורה מבעייתיות.

באופן מהותי נובעת ביקורתי מן האופן שבו בוחרים הכלכלנים לראות את האדם ואת ה-"סוכנים הכלכליים" האחרים, את הזמן, ואת הידע והמידע.

עקרון המחסור עוסק במשאבים. אילו היו המשאבים כולם חפצים סטטיים וקשיחים, כגון שטחי קרקע ואוצרות טבע, היה הדיון הכלכלי הקלאסי, הנגזר מדוגמאות של איכרים ושדות, יכול להוות בסיס לקבלת החלטות. בפועל, חלק חשוב מן המשאבים הקובעים בכלכלה הם האדם עצמו. ידוע כי חלק חשוב מן המדינות המשגשגות ביותר לא התברכו באוצרות טבע ושטחים גדולים – כי אם באנשים משכילים, פרודוקטיביים, ובחברות המבוססות על שיתוף פעולה. אופן פעולתו ותפקודו של האדם תלוי גם במוטיבציה ואמון – גורמים חסרי משמעות בהקשר של משאבים אחרים. האם עיראק סובלת ממחסור במשאבים? כמויות הנפט באדמתה, עושר המים שלה, שטחיה החקלאיים וגם שיעור ההשכלה בקרב תושביה יכלו להופכה לאחת מן העשירות במדינות העולם. אין ספק שבנסיבות שלוות יותר יכלו שכיות החמדה שנותרו בה מן האימפריות האשורית, הבבלית והפרסית להופכה ליעד תיירות ממעלה ראשונה, לא פחות ממצרים, שבה התיירות אחראית לכ-11% מן התמ"ג. לעומת זאת, מהם אוצרות הטבע שבהם התברכה יפן? מהם המשאבים העומדים לרשות דנמרק, שאפשרו לה לעמוד במקום החמישי בעולם בתמ"ג לנפש?

ליכולתו של האדם כפרט וכחברה ליצור ולהעצים את עצמו אין שיעור. חברה המאפשרת לאנשיה לרכוש השכלה יכולה לעבור מעוני לעושר תוך דור (כך, למשל, ניצולי שואה רבים, שלא זכו לרכוש השכלה בשנות המלחמה, זכו בכך שילדיהם השלימו תארים אקדמיים ופרנסה טובה, לכל הפחות). באותה מידה יכולה החברה להפחית מאוד את התועלת שהיא עשויה להפיק מאנשיה. פרי עבודתו של אדם איננו נגזרת פשוטה של מספר שעות העבודה המושקעות. יש הבדל גדול בין עבודתו של מרצה בעל ביטחון תעסוקתי, היכול להשקיע את זמנו בהכנת חומרי הוראה טובים יותר לתלמידיו, לעבודתו של מרצה חסר ביטחון תעסוקתי הנאלץ להשקיע את רוב זמנו בחיפוש מקום עבודה לסמסטר הבא. ידועה התופעה של עובדים במקומות עבודה בעלי תרבות ארגונית גרועה, המקדישים את עיקר זמנם לפוליטיקה ארגונית או לחיפוש מקום עבודה חליפי.

כלכלנים רבים – שמספרם רב במיוחד בין מקבלי ההחלטות – מתבלבלים ומבלבלים בהבנת משמעותו של המחסור. החיסכון בחינוך של אתמול הוא המחסור (כמעט בכול!) של מחר. החיסכון בהשקעה בילדים בסיכון היום הוא המחסור באזרחים טובים, מועילים, מפרנסים ומתפרנסים מחר. החיסכון בטיפול באיכות הסביבה היום הוא המחסור באוויר ראוי לנשימה, מים ראויים לשתיה ובריאות טובה מחר. המחסור היחידי שאין לו משמעות ברמת המדינה הוא המחסור בכסף. יש משמעות אך ורק למחסור במטבע זר ולרמת האינפלציה. בנסיבות של אינפלציה נמוכה ויתרות מטבע גבוהות, כפי שיש היום למדינת ישראל (מאז פרסום המאמר לראשונה עלתה האינפלציה), הקיצוצים שיוזמים כלכלני האוצר אינם נובעים ממחסור אלא יוצרים אותו: הם מהווים גם בזבוז (של זמן ומשאבים שאין נעשה באמצעותם דבר), וגם יוצרים מחסור, הן לאוכלוסיה כפרטים והן לציבור בכלל. כלכלני הזרם המרכזי נכשלים בהבנת המשאב ששמו אדם. בדוגמה של המרצה, המחסור בביטחון תעסוקתי גורם לבזבוז זמן שהיה אמור להיות מוקדש לשיפור ההוראה; בדוגמה של העובד בארגון המחסור בתרבות ארגונית טובה פוגע במוטיבציה ובאמון ומביא לירידה של ממש בתפוקה – לא פחות, ואולי יותר, מאשר מחסור בשעות עבודה או חומרי גלם.  

הסוכנים הכלכליים שבהם עוסקת הכלכלה הם אנשים וארגונים. כיצד מקבלים אנשים החלטות? האם ניתן לתאר את האנשים במתכונת ה-"הומו אקונומיקוס", אותו יצור רציונאלי, הדואג אך ורק לאינטרסים החומריים שלו, חף מאלטרואיזם ויודע כל? אותו "הומו אקונומיקוס", גיבורה הרציונאלי של תורת המשחקים על כל ענפיה, הודח מגדולתו אפילו ע"י ועדת פרס נובל לכלכלה כאשר החליטה זו להעניק את הפרס בשנת 2003 לדניאל כהנמן על עבודתו עם עמוס טברסקי. בעבודותיהם אישרו השניים, כי החלטותיו של אדם אינן רציונאליות, אלא תלויות באופן בו מוצגת לפניו המציאות, ואפילו במילים שנבחרו להצגתה. אנשי מכירות ופרסומאים יודעים זאת מזמן. 

באשר לארגונים, אותם סוכנים כלכליים אימתניים שרבים מהם גדולים בהיקפם ממדינות, האם ניתן לראותם כיצורים רציונאליים? אם בפסיכולוגיה עסקינן, נטענת טענה שתאגידים רבים מתנהגים כאילו לקו בהפרעת ריבוי אישויות. יכולתם של מנהלי החברה ושל החברה להתנער מאחריות באופן אפקטיבי, עד כי חברות ומנהלים שגנבו מאות מיליונים אינם משלמים כל מחיר, לעומת אנשים פרטיים הנענשים בחומרה על עברות פחותות בהרבה. האם התנהגותם של מנהלי אנרון, שהביאו לקריסתה של החברה, הייתה רציונאלית? האם מנהלי הבנקים שהשתתפו בהרצת המניות של שנת 1983, והבנקים, כתאגידים שעמדו בפני קריסה מוחלטת, נהגו ברציונאליות?

דבקותה של "כלכלת הזרם המרכזי" ב-"הומו אקונומיקוס" איננה מוצדקת אמפירית ואיננה יכולה להביא לתחזיות נכונות.

כשלי שוק – זהו השם שנותנים הכלכלנים לחורים שבתיאוריה היפה שפיתחו. השוק "צריך להתנהג" בצורה מסוימת אך אינו נוהג כך? הכלכלנים מכריזים על "כשל שוק" ומציעים מנגנון חיצוני (התערבות ממשלתית) שיטפל בכשל. הכנסתו של מושג "כשלי השוק" מביאה להופעת גורם בלתי עקבי שאיננו משתלב באופן קוהרנטי בתיאוריה. אם "השוק נכשל" – הממשלה חייבת להתערב. הבעיה היא שאין כל דרך אובייקטיבית להגדיר מהו "כשל שוק". האם מחיר החשמל הנוכחי מייצג "כשל שוק" (ולכן נדרשת התערבות ממשלתית בדמות סובסידיה)? האם רמת זיהום המים בבארות מישור החוף נובעת מ-"כשל שוק" (ולכן צריך לקבוע בחוק מחירי מים דיפרנציאליים, להלאים את הבארות ולגייס 50 מומחים לטיהור מים במשכורת ממשלתית)? האם השימוש המועט מדי ב-"כביש 6" הוא "כשל שוק" (ולכן צריך לפצות את היזמים, או לחלופין להפקיע מידיהם את הכביש, תוך פיצויים בכספי מיסים של הציבור, ולאפשר לציבור הרחב להשתמש בו)?

האם התפשטות העוני המחרידה במדינה היא "כשל שוק"? האם ריבוי תאונות הרכבת בעקבות הפרטתה באנגליה נבע מ-"כשל שוק"? ואולי, בעצם, שיעור התאונות הוא סביר ואין כאן שום כשל? בעצם, אין שום גבול תיאורטי ואמפירי שימנע הופעת "כשלי שוק" בכל מקום שיעלה על הדעת, או הכרזה על "כשל" כעל מצב תקין. לכותב מאמר זה לא ידוע על מקבילה ל-"כשל השוק" בפיסיקה (משעשע לחשוב כי תפוחים נופלים, אך אגסים לא בגלל "כשל גרויטציה"; שנים של התלבטות עברו על הפיסיקאים בטרם נוסחה מכניקת הקוונטים וספקה הסבר לתופעות רבות ברמה האטומית. איש לא העלה בדעתו להגדיר זאת כ-"כשל אטומי"). בתחום מדעי כמו פיסיקה, המקבילה של "כשל שוק" הינה משבר של ממש במדע. הכלכלנים חיים עם "כשלי השוק" בשלוה, כחלק מ-"מדע הכלכלה". כלכלנים הדוגלים בגרסאות הניאו-ליברליות הקיצוניות של "כלכלת השוק" מתעלמים כמעט לגמרי מקיומם של "כשלי שוק", וגם אם הם משלמים מס שפתיים של הכרה בקיומם – מעשיהם מעידים אחרת.

כלכלנים הגונים, המבינים שכלכלה איננה פיסיקה, ושאינם שבויים באידיאולוגיה הקיצונית של "כלכלת השוק" הניאו ליברלית, מכירים בקיומן של קטגוריות רחבות מאוד הנופלות בגדר "כשלי שוק" המחייבים התערבות ממשלתית. לפי ג'וזף סטיגליץ (Economics of the Public Sector, Norton, New York) , קיימות הקטגוריות הבאות של כשלי שוק: (1) כשל תחרותיות – כשל הנוצר בהעדרה של תחרות אמיתית. בפועל, במדינה קטנה כישראל העדר התחרות הוא הכלל, ולא היוצא מן הכלל. העדר התחרות מביא לתמחור מונופוליסטי (ראה הבנקים, חברות התקשורת). הבנה אמיתית של כשל התחרות הייתה מונעת את הפרטתו של בנק לאומי: הממשלה הייתה יכולה לחייב את הבנק להסתפק בעמלות נמוכות (גם במחיר של רווח נמוך יותר), ובכך למנוע את העלאת העמלות הבלתי מרוסנת על ידי הבנקים האחרים. גם אי קיומם של חוקי עבודה ע"י מעסיקים נובע מכשל תחרותיות: במצב של אבטלה גבוהה ומחסור במקומות עבודה אין המעסיקים צריכים להתחרות ביניהם על עובדים. פתיחה של עשרות אלפי משרות ממשלתיות בתנאים טובים תוך הקפדה על קיום חוקי העבודה הייתה יוצרת תחרות בשוק העבודה – תחרות שמעסיקים המפרים בשיטתיות את חוקי העבודה לא היו עומדים בה.

(2) כשל הספקת מוצרים ציבוריים – מוצר ציבורי הינו מוצר, שאין השוק מסוגל לספקו משום שאין בו מנגנונים שיתגמלו את מי שיעסוק בו. ביטחון, בריאות, חינוך, שירותי משטרה ומשפט, מניעת תאונות דרכים, שירותי תחבורה במידה רבה – כל אלה מהווים מוצרים ציבוריים. גם בתחומים שבהם קיימת פעילות פרטית נרחבת, כמו בבריאות ובחינוך, היא איננה מגיעה אל שמונת העשירונים התחתונים. כביש 6, שקבל מן המדינה משאבי קרקע ציבוריים עצומים וסובסידיה משמעותית ביותר, מציע בפועל את שירותיו לחלק קטן מאוד של הציבור, בעוד היתר מצטופפים בפקקים (אילו היה הכביש פתוח לכלל הציבור "חינם" היו גם נוסעי כביש החוף נהנים מירידה בצפיפות, על פי "עקרון הכלים השלובים"). למוצר ציבורי, מעצם היותו כזה, אין "מחיר שוק". מהו "מחיר השוק" של חינוך? מהו "המחיר הנכון" של מים באיכות שתייה? אין ספק שאלה שאלות חברתיות, לא פחות מכלכליות.

(3) החצנה (externalities) – "השוק" איננו מציע מנגנונים שימנעו העברת עלויות מגורם פעיל בכלכלה לחצרו של "הציבור". להיפך: השוק מתגמל את בעל המוסך, השופך שמן סיכה משומש לירקון, בהורדת עלויות. באופן דומה מתגמל השוק את הקבלן השופך פסולת בנין ליער, את הכורה חול באופן בלתי חוקי, את הקונה חלקי חילוף לרכב ממשחטת רכב גנוב, וכן הלאה. אין מדובר רק בעבירות פליליות: לעסקת הפרטת בנק הפועלים התלוו, תוך זמן קצר, פיטוריהם של 900 עובדים והגברת הלחץ על העובדים שנשארו. אין ספק, שבחישוב כדאיות העסקה מנקודת ראות הממשלה לא נלקחה בחשבון עלות פרנסתם ובריאותם הנפשית של המפוטרים והנשארים בבנק. רוכשי הבנק החצינו חלק מן העלות לציבור: לממשלה, למפוטרים ולעובדים. אין שום אפשרות למנוע החצנת עלויות ללא רגולציה: אכיפה, פיקוח ומיסוי\ קנסות.

(4) אבטלה – אין בכוחו של השוק לקבע את שיעורי האבטלה בערכים נמוכים. רק פעולה מכוונת של הממשלה יכולה להשפיע על שיעור האבטלה. (קביעה זו נוסחה לראשונה על ידי קיינס, הוגה ה-"ניו דיל" של רוזוולט בשנות השלושים של המאה הקודמת).

המדיניות הכלכלית הנקוטה בשנים האחרונות ע"י כלכלני האוצר, וזוכה בדרך כלל לתשואות הכתבים הכלכליים, מתעלמת באופן מוזר מקיומם של כשלי שוק. אילו התקיים דיון ציבורי נאות היו נחסכות מאזרחי המדינה מספר הפרטות ענק מזיקות כהפרטת הבנקים (היום הציבור תקוע עם בנקים ששום דבר איננו מונע מהם להעלות את העמלות ללא גבול), כביש 6 (שאיננו פותר את בעיית הפקקים בכביש החוף), נסיון שטרם הסתיים להפריט את בתי הכלא (שלפי הניסיון האמריקאי מהווים מקור רווח לחברות ששיקום האסיר איננו מעניינם) – ועוד היד נטויה.     

   

מידע אסימטרי: הכלכלנים מודים בקיומו של מידע אסימטרי, המעוות את תוצאות פעילותו של ה-"שוק החופשי". עם זאת, אין כלכלני האסכולה הניאו-ליברלית ההגמונית מציעים דרך לתקן את האסימטריה. כמות הספינים העצומה בכלי התקשורת, ההשקעות העצומות בפרסום מחד ובשמירה על סודיות מאידך, מעידות באופן מובהק על המשמעות הכלכלית של האסימטריה במידע. אסימטריה זו משרתת את השולטים במידע ובתקשורת. האם כלכלני הזרם המרכזי סבורים שיש לשמר את האסימטריה ואף לאפשר לה להתעצם? ואם לא – כיצד מתיישבת שאיפה להפחית את האסימטריה עם הפרטה גורפת של התקשורת, של ספקי הנתונים הסטטיסטיים, של מוסדות החינוך?

בכלכלה המודרנית המידע מתרבה בטור גיאומטרי, בקצב מהיר ביותר. ככל שמתרבה המידע, גדלה משמעות האסימטריה. רק פעולה עקבית להעמדת מידע רב ונכון לרשות הציבור הרחב תמנע מצב שבו מספר קטן ביותר של גורמים ישלטו בפועל בכל המידע. הדבר נכון לכל סוגי המידע: החל בחדשות וניתוח האירועים השוטפים, וכלה בידע הנוצר באוניברסיטאות, אך הופך יותר ויותר לרכושם של בעלי הון המתקצבים את המחקרים וקובעים את כווניהם.

ערכים איכותיים: נושא זה איננו מופיע ברשימת עקרונות היסוד של כלכלת הזרם המרכזי. המתמטיקה, העומדת ביסוד הידע הנוצר במסגרתה, מתקשה להתמודד עם ערכים איכותיים. ניתן, אמנם, לתת ציונים לערכים – אך אלה תמיד יהיו סובייקטיביים ושימוש בהם יהיה הודאה בכישלון המאמץ לעצב  את הכלכלה כמדע אובייקטיבי, כמו פיסיקה. כאותו איש חלם המחפש את המטבע תחת הפנס, מגבילים הכלכלנים את ראייתם ועיסוקם לאובייקטיבי, לכמותי ולמדיד. עבודתן העצומה של עקרות הבית, והשקעת הזמן של הורים בילדיהם אינן מתבצעות כנגד חשבוניות ולכן אינן יכולות להיכנס לסטטיסטיקות אקונומטריות. הדרך הפשוטה של הכלכלנים להתמודד עם בעיה מתודולוגית זו היא התעלמות ממנה.  מסבה זו אין נכנסת עבודה זו לחשבונאות הלאומית. מנקודת הראות של כלכלת הזרם המרכזי, אם חד הורית היושבת בבית ומטפלת בילדיה ודואגת לחינוכם איננה תורמת לתוצר, משום שעבודתה איננה מדידה. כאשר היא נוסעת כל יום ארבע שעות לעבודה של 10 שעות בשכר מינימום, במחיר הזנחתם של ילדיה – היא תורמת לתוצר.  אמו של הילד בן השש שרצח את בת כתתו אחרי שאימו נאלצה לעבוד בתנאים אלה – כפי שתואר בסרט "באולינג לקולומביין" – הינה גיבורת הצמיחה המיוחלת של הכלכלנים, לא כשכנתה ה-"פרזיטית" היושבת בבית ו-"אינה עושה כלום" פרט לטיפול במשפחתה וחינוך ילדיה. האם חישוב – אומנם לא אובייקטיבי – הלוקח בחשבון את ערך עבודת האם, לא היה משנה את תמונת התוצר והצמיחה?

מעניין היה לראות מה היה קורה ל-"צמיחה" אילו החלו בני הזוג לשלם זה לזו תמורת השירותים שהם מקבלים, ואילו תשלומים אלה נכללו בתחשיבי התוצר המקומי הגולמי. ניחוש שלי: היינו מקבלים "צמיחה" של 50% מבלי שאיש היה עושה דבר שלא נעשה קודם.

לקראת סיום כתיבת מאמר זה, שאלתי את עצמי מדוע לא כתבתי את המאמר לפני 25 שנה. התשובה פשוטה: לפני 25 שנה מדינת הרווחה הייתה קיימת. ההתקפה הקטלנית עליה ,שהחלה עם מרגרט ת'אצ'ר, הגיעה גם למדינת ישראל ומתקדמת במהירות, עומדת לטאטא את שרידיה האחרונים תוך שנים ספורות.   

סיכום: טענתי במאמר, כי הפרקטיקה הכלכלית בארץ ובעולם, כפי שהיא מתבצעת, נכשלת במבחן התוצאה. הראיתי, כי הדוגלים בפרקטיקה הנוהגת משתמשים בשיטות לא ראויות להתחמק מדיון ישר ויסודי בבעיות. טענתי, כי כוחם של הדוגלים בפרקטיקה הקיימת עומד להם לדחות ביקורת בשל הסתמכות על "מדע הכלכלה". הצגתי ביקורת נוקבת של כלכלנים על "כלכלת הזרם המרכזי", והצגתי ביקורת משלי ומשל אחרים, רבים וטובים, על עקרונות היסוד של כלכלת הזרם המרכזי.

היומרה של "כלכלת הזרם המרכזי" להיות "מדע" שניתן להסתמך עליו בתכנון הכלכלי קורסת, "אינה מחזיקה מים" כמאמר העממי.

אילו הייתה "כלכלת הזרם המרכזי" רק עוד מתחזה למדע העומד על כרעי תרנגולת – ניתן היה להשאיר את הויכוח עליה לאקדמאים והוגים. אך בהיותה כלי נשק רב עוצמה בידי "רפורמאטורים" חרוצים שלא ינוחו ולא ישקטו עד הפרטת השריד האחרון של מדינת הרווחה ועד השלטת "השוק החופשי" על הכול – ההתמודדות אתה היא בנפשנו.

במקום כלכלה

המדינאי הצרפתי ז'ורז' קלמנסו טבע את הביטוי  "המלחמה היא עניין רציני מדי, משנשאירו בידי אנשי הצבא". לא פחות נכון יהיה לומר: "העסוק בכלכלה הוא עניין רציני מכדי שנשאיר אותו לכלכלנים". החלטות כלכליות מכריעות גורלות ועוסקות בדיני נפשות לא פחות מהחלטות על שלום ומלחמה.

הבלוג שלי מוקדש לנושא זה. אינני מתכוון להסתפק בויכוח עם כלכלנים – כלומר, עם כלכלני "הזרם המרכזי" הניאו ליברלי. גם בזה אעסוק. אך התיזה העיקרית שאני מציע בבלוג זה הוא להעמיד משהו אחר במקום שתופסת היום הכלכלה בצד התיאורטי ובצד קבלת ההחלטות בתחום הציבורי.

מה רע בכך שבענייני הכלכלה יעסקו כלכלנים, כשם שבענייני רפואה עוסקים רופאים? קיימות מספר בעיות שבגללן חייב אופן העיסוק בכלכלה להשתנות – בין היתר על ידי מעבר מן הפרדיגמה הדיסציפלינרית הצרה המקובלת היום, לפרדיגמה רב תחומית – וזאת גם בצד התיאוריה וגם בצד קביעת המדיניות. משמעות הדבר, שאל "השיח הכלכלי" – הן בצד התיאורטי והן בצד המעשי, חייבים להצטרף אנשים מתחומי דעת וידע אחרים. הצטרפות זו לא תהיה אך ורק על ידי כך שאנשים אלה ילמדו כלכלה – אלא גם על ידי כך שהכלכלנים ילמדו תחומי דעת אחרים, כגון תורת המערכות החיות, תורת הסיבוכיות, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, תורת התפתחות המערכות ועוד. כתוצאה מתהליך כזה ישתנה השיח ויתעשר. אפשר אף שלא יקרא "כלכלה", אלא יימצא שם אחר שייטיב לתאר את המזיגה של תחומי הדעת המעורבים בו. אני מציע לקרוא לתחום זה "מערכות ומשאבים".

מה שמכונה היום "מדע הכלכלה" איננו לוקח כלל בחשבון היבטים בחיי החברה המושפעים באופן מכריע מהחלטות כלכליות. ההפרדה בין חברה לכלכלה, במקום לראות בשניהם היבטים של מערכת אחת גדולה, גורמת באופן ישיר לפגיעה בחברה כאשר מתקבלות החלטות על בסיס כלכלי בלבד. בשפה מקובלת על הכלכלנים ניתן לומר, כי "אופטימיזציה משיקולים כלכליים" היא תת-אופטימיזציה כאשר בוחנים בעיה באופן רחב יותר.  תת אופטימיזציה משמעה, במקרים קיצוניים, שיפור בתחום שולי וחסר חשיבות במחיר של פגיעה בתחומים עיקריים וחשובים. האתגר שאני מבקש להציג בבלוג זה מסתכם בשאלה הבאה: כיצד ניתן לשפר את השיח המביא להחלטות כלכליות (בעיקר החלטות הנוגעות למדיניות כלכלית של ממשלות) כך שתחומי ההשפעה של החלטות אלה ייוצגו באופן טוב יותר בשיח ויביאו להחלטות טובות יותר?

ביקורת רבה מושמעת ונכתבת (גם על ידי כלכלנים) כנגד הנטייה הדומיננטית לעסוק, במסגרת הדיסציפלינה המדעית של הכלכלה, בפיתוחים מתמטיים מורכבים שאינם משקפים את המציאות. דוגמה לכך היא פרס נובל בכלכלה שניתן בשנת 1997 לשולס ומרטון  – על פיתוח מודלים מתמטיים והסתברותיים לקרנות גידור. לפי חישוב המפתחים ההסתברות להתמוטטות הקרן היתה אפסית. בפועל, הקרן LTCM התמוטטה בשנת 1998, ארבע שנים אחרי הקמתה וגררה עימה למצולות ההפסד כארבעה מיליארד דולר. החבר'ה לא נתבעו להחזיר את פרס נובל.

גם בהקשר של המשבר האחרון (שכנראה טרם הסתיים) נשמעו קולות רבים של פקפוק ותהיה – כולל בין כלכלנים מובילים שגילו שבעצם אינם מבינים את מה שחשבו שהם מבינים. המשבר הכלכלי שהתחולל בשווקים  חשף משבר נוסף – משבר מדעי – שמשמעותו היא: הגענו לצומת דרכים שאיננו מסומן במפה שלנו. יש צורך להשיג וליצור מפה חדשה.

מי אני, ומה נותן לי זכות להידחף לתחום התיאוריה הכלכלית, שאיננו בתחום עיסוקי המקצועי והשכלתי בו היא אלמנטרית (מבוא לכלכלה, מיקרו, מקרו ומספר גדול של מאמרי ביקורת)? אני עוסק שנים רבות בפיתוח מערכות  ובמחקר אלגוריתמים. כמומחה בתחומים אלה, אני טוען שיש להם מקום באותו מרחב רב תחומי שצריך לתפוס את השטח הכבוש היום בלעדית ע"י כלכלנים. יש מקום לעוד רבים אחרים מתחומים שונים, ובודאי גם לכלכלנים. צפוי, שחלק מן הכלכלנים יתמסרו לתגובה השגורה של חברי גילדות מקצועיות, ויגנו (קרוב לודאי ע"י התקפה) על הטריטוריה שעליה הם חולשים היום –חלקם תוך הפקת תגמולים כספיים בלתי מבוטלים. לציבור הרחב חשוב מאוד לדעת: המשך המצב הנוכחי, שבו רק כלכלנים עוסקים בהחלטות כלכליות עולה לנו הרבה מאוד: בהזדמנויות שנמנעות מילדינו, בבתי חולים קורסים, במערכות חינוך לא מתפקדות, מערכות תחבורה תקועות – ואין מדובר רק בפוליטיקאים שאינם מצליחים לקבל החלטות נכונות ולבצען – מדובר גם בתיאוריות המהוות הצדקה ומניע לחלק לא קטן מן ההחלטות הללו.

רוב הביקורת המושמעת היום נגד התיאוריה הכלכלית מתמצה בהצגה שלילית: מהן הבעיות שהתיאוריה איננה מצליחה לפתור, ותלונות על כך שלמרות שמקבלים החלטות "נכונות כלכלית" התוצאות "רעות חברתית". מקבלי ההחלטות מתגאים בצמיחה של מדדים כלכליים  ואינם מתייחסים ברצינות למדדים חברתיים. אני מתכוון להציג בבלוג זה לא רק ביקורת, אלא להציע כאלטרנטיבה שימוש בפרדיגמה המבוססת על תורת המערכות החיות (של ג.ג. מילר) ועל תורת הסיבוכיות.  על אלה אכתוב בהמשך, אחרי שאציג בקצרה ביקורת על הזרם המרכזי בכלכלה.

הצבת העקרונות של "מערכות ומשאבים" במקום שבו שולטת היום הכלכלה לבדה מחייבת דרך ארוכה: יש צורך להסביר למה כדאי להתאמץ. יש צורך להסביר מהן "מערכות ומשאבים". אך בעיקר, יש צורך ליצור קהילה רב תחומית שתוכל לגבש ולהמשיך לפתח את ה-"רב תחום" (לא תחום יחיד!) של "מערכות ומשאבים", ולמצוא דרכים להנחיל את ההשקפות ואת דרכי החשיבה שיפותחו לציבור הרחב, לאקדמיה ולמקבלי ההחלטות.

ברור לי שעצם הרעיון להציע משהו אחר במקום כלכלה יעורר תגובות נזעמות עד מזלזלות (כולל "מתחת לכבודי להתיחס"). אך אני מבקש להדגיש: מדובר על החזרת תחומים שלמים, שהכלכלה והכלכלנים הדירו אל השולים, אל מרכז הבמה התיאורטית והמעשית. בהמשך הבלוג אני מתכוון להראות שגם כלכלנים ביקורתיים רבים סבורים כי צריך לעשות זאת.