יום ראשון, 27 במאי 2012

קוים אדומים חברתיים


גירסה מקוצרת של מאמר מאת רון גולדרינג ורות שטייניץ

נדמיין לעצמנו, שבוקר אחד נודע לנו כי כל 10000 תושבי עיירה מסוימת בישראל רעבים ואף הגיעו למצב מסוכן של תת תזונה. מה נעשה? האם לא לא נשלח להם מייד מזון וטיפול רפואי כדי לחלצם מן המצב המסוכן אליו נקלעו?
ברור, שלצורך מתן הטיפול הרפואי ומשלוח המזון יש צורך בכסף. נניח, 50 מיליון ש"ח. אנו פונים לפקיד האוצר המתאים בדרישה למימון הפעולות. הפקיד מעיין בספר התקציב, ומוצא שם סעיף מתאים המסתכם ב-35 מיליון ש"ח. הפקיד חוזר אלינו, ומודיע כי הוא מוכן לתקצב את הצלתם של 7000 מתושבי העיירה. לגבי היתר – "אין מכסות". אנו מוחים ומרימים צעקות. הפקיד עונה בנחת (ובאמפתיה): "זהו התקציב. אם אתם רוצים לשנות בו משהו – הראו מאין יילקח הכסף. תשכנעו את שר הביטחון, הבריאות או החינוך לוותר על משהו אחר – תקבלו תוספת תקציב להצלת 3000 התושבים הנוספים".
אתם נשלחים לנהל כעת משא ומתן עם אנשים שיש להם כל הזמן שבעולם. האם נממן את הצלת 3000 התושבים מקיצוץ בפנסיות של גימלאי מערכת הביטחון? בשעות הוראה לתלמידים? בתרופות לחולי סרטן? ואולי נשכנע את שר האוצר להטיל מס מוגדל על רווחי הבנקים?
אין להעלות על הדעת שזה מה שיקרה. הממשלה תזהה מצב חריג ומסוכן הדורש טיפול מיידי. היא תורה לפקיד להקצות את כל 50 המיליון ללא עיכובים. האנשים המתאימים ימונו לטפל במצב, יישלחו רופאים, יישלח מזון, וכל תושבי העיירה יינצלו. בהמשך ידונו פקידי הממשלה בהשלכות ההוצאה החריגה על הפעילות. אולי יתבצע קיצוץ במשהו אחר ואולי לא. אולי יימצא עודף ברזרווה. אולי יוגדל הגרעון, אולי יוטל מלווה חובה. כל אלה יבדקו ויתבצעו אחרי מתן הטיפול החיוני הנדרש, אך לא יהיה שום עיכוב בשל הצורך למצוא מקור מימון.
מה ההבדל בין תרחיש זה, לתרחיש בו נודע לנו שניתן לקצר את זמן הנסיעה מתל אביב לירושלים בחמש דקות בהשקעה של 50 מיליון ש"ח, ופקיד האוצר מוצא בתקציב רק 35 מיליון?
ההבדל ברור: הצלת נפשות היא קו אדום חברתי.  היא הכרח. היא בעלת עדיפות על כל דבר אחר, ודוחה כל ויכוח על מימון למועד מאוחר יותר. אין אפשרות להישיר מבט אל יוסי, דני, רחל וחנה, ארבעה מתוך 3000 התושבים "שחרגו מן המכסה", ולומר להם: "מצטערים, שר הביטחון ושר החינוך עוד לא גמרו את הויכוח. נסו להחזיק מעמד עד שיסכימו ביניהם."
התרחיש המתואר הוא מקרה קיצוני בבהירותו. אך ישנם מקרים אחרים, פחות מוכרים וברורים לציבור הרחב. ילדים בסיכון, למשל. ילד, שמשפחתו מסכנת אותו, ואיננו מוצא מן הבית למסגרת חליפית, שתגן עליו ותדאג לו. ילד כזה עלול להפגע עד מוות או פגיעה חמורה. ילד כזה יגדל, בהסתברות גבוהה, באופן שלא יוכל להשתלב כאזרח מועיל – ואפילו להוות בעצמו סיכון לחברה. הטיפול הנכון בילד כזה הוא קו אדום חברתי. ילד בסיכון חייב לקבל טיפול ללא קשר להערכה המקורית להיקף בעיית הילדים בסיכון, כפי שזו משתקפת במיכסות הרשומות בספר התקציב.
לנוכח הבעיות החברתיות המחריפות במדינת ישראל, הכרחי לגבש רשימת קוים אדומים חברתיים. את הרשימה צריכה לגבש ועדה ציבורית בהשתתפות מומחים מן התחומים המתאימים. למצבים השונים הכלולים ברשימה יצורף פירוט האופן שבו מזוהה המצב החורג מן הקו האדום, ופירוט אופן הטיפול במצב. כל מה שכלול ברשימה יוחרג מן ההתנהלות התקציבית הרגילה. ברגע שבו מזוהה "מצב אדום" הוא מטופל. ההתחשבנות תתבצע בהמשך.
 נדרש להביא לחקיקה את "חוק הקוים האדומים החברתיים" שיבטיח כי מצבים חריפים הדורשים טיפול יתוקצבו ללא התניה בהסכמים תקציביים. לצורך זה מוצע להקים ועדה ציבורית שתגדיר את תוכן החוק ותחולתו. בתור מרכיב ראשון, מוצע  לכלול את הטיפול בילדים בסיכון.  

יום שישי, 11 במאי 2012

הגיע הזמן למדיניות כלכלית מערכתית-הוליסטית


העיסוק במדיניות כלכלית נתון זה שנים רבות בצבת של סיסמאות נקודתיות, המאומצות על ידי מקבלי ההחלטות כתרופת פלא, או, לחילופין, כתירוצים הפוטרים אותם מהתמודדות רצינית עם בעיות קשות. כדי שלא נחשוד בשר האוצר באפס מעשה נוכח האתגרים, המציא שטייניץ את "התקציב הדו שנתי" – המצאה מופלאה שהוא מקפיד להלל בכל הזדמנות, אך היא חסרת משמעות כלכלית, למעט השאלה אם תקציב דו שנתי שהוכן לפני פרוץ המשבר הכלכלי/ קואליציוני/ מדיני/ בטחוני (מחק את המיותר)  איננו צריך להשתנות אחרי פרוץ המשבר. כדי להימנע מהחלטות מנהיגותיות הדורשות קימוט מצח, עבודה קשה ומתואמת של הממשלה והתעמתות עם כל מי שנוח לו מאוד המצב הנוכחי, מאומצת התפיסה לפיה אסור להגדיל את הגירעון (בחברות דירוג האשראי וב-"שווקים" יענישו אותנו), אסור להגדיל את המס על מי שיש להם הרבה ("הם יברחו לחו"ל". איש איננו מזכיר את אלפי בוגרי האוניברסיטאות הישראלים הבורחים לחו"ל כי אינם רואים תקוה להתפרנס בארץ). להשקפת מקבלי ההחלטות חובה לוותר על התדיינות דמוקרטית על מטרות כלכליות-חברתיות, ולהחליפה ביבוא חזון של חברת ייעוץ לתאגידים (ראנד). חובה למכור לציבור שהתקוה נעוצה ב-"הגברת התחרותיות", ויחד אתה, אין ברירה, חייבים לקצץ למי שאיננו מסוגל להתנגד, ולקיים "משמעת תקציבית" ו-"אחריות", שמשמען אימוץ נחוש של גודל גרעון שנקבע לפי ממוצע של מדינות שאין ביניהן למדינת ישראל כל דמיון, ושל השיטה (קיצוצים, קיצוצים ועוד קיצוצים) שהביאה את האיחוד האירופי אל סף פירוק – לא לפני שמיליוני תושבים אבדו את פרנסתם והתרוששו. המנהיגות הכלכלית שמציעה הממשלה היא "מנהיגות לא-לא". לא עושים "כי אין כסף". לא מוציאים כסף כי מישהו שלא חי כאן "ירים גבה". לא משנים את חלוקת הנטל כי "העשירים יברחו". זוהי מנהיגות של כספת סגורה שהקוד שלה נשכח והמפתח שלה נזרק לים.
במקום להתווכח על ריכוזיות ותחרותיות, על העיקרון המקודש של "אי חריגה ממסגרת התקציב" וכו', האם לא הגיע הזמן לקחת צעד אחד אחורה, לשאול את עצמנו לאן באמת  אנחנו רוצים להגיע, ולעצב מדיניות כלכלית שתאפשר לנו להתקדם לשם? האם אנחנו מעוניינים בתחרות? לא ברור שבכל תחום. האם אנחנו רוצים שמנהלי הבנקים יתחרו זה בזה בגובה השכר והבונוסים (כאן התחרות עזה: הם לוקחים, ועוד איך!) או בהורדת העמלות (כאן התחרות דלה ביותר)?. האם אנחנו מעוניינים בתחרות שתביא עסקים לפשיטת רגל ולאיבוד כספי הלקוחות, העובדים והספקים? תחרות בין חברות האוטובוסים על חשבון תנאי התעסוקה של הנהגים? תחרות שמביאה חברות ביטוח וקופות גמל לסכן את כספי החוסכים ולהעמיד את כספי הפנסיה שלנו לתספורות חוזרות ונשנות?
אנחנו לא מעוניינים בתחרות כשלעצמה. באמת לא אכפת למיליוני האנשים, שאינם מוצאים פרנסה, מהו הסף להגדרת פירמידה. גם לא באמת אכפת להם מהו ערכו של מדד הצמיחה ששום חלק ממנה לא מגיעה אליהם. אכפת לנו, לכולנו,שנוכל להתפרנס. אכפת לנו שיהיו מקומות עבודה בשכר הוגן ותנאי תעסוקה הוגנים, ושגם אחרי גיל 45 נוכל למצוא עבודה ראויה בלי לשלוח 5000 קורות חיים. אכפת לנו שמערכות החינוך, הבריאות, הבטחון ובטחון הפנים יתפקדו היטב. אכפת לנו שנדע, שכשנגיע לגיל פרישה לא נהפוך לנזקקים. אכפת לנו שלא נוצף בפניות לתרומות לאוכל, כי לרבים מאוד מן התושבים כאן אין ביטחון תזונתי. אכפת לנו שיתקיים הסכם בסיסי בין התושבים, וביניהם לבין המדינה, שאף קבוצה לא תשתלט בצורה קיצונית על רוב הרכוש במדינה בעוד יתר התושבים שוקעים ומתרוששים. אכפת לנו, שנוכל להגיד לילדים שלנו שיוכלו לסמוך על כך, שאם ילמדו ויעבדו בחריצות תהיה להם פרנסה בכבוד ומקום מגורים סביר, ושיהיה לנו מה לענות להם אם יאמרו לנו שהם מצטערים, אך הם נאלצים להגר לחו"ל כי אין להם תקוה לגדל כאן משפחה בתנאים נורמליים. אכפת לנו  שמי שמקבלת "פיצוי" של מיליונים, בסכום קרוב לזה שחולט לאחרונה מחברת קיקה, על הסכמתה לא לעבוד בבנק במשך שנתיים, לא תשלם פחות מס מעובד שאיננו מצליח לגמור את החודש עם משכורתו. אכפת לנו מהרבה דברים – כולם בעלי משמעות כלכלית, כולם מושפעים מן המדיניות הכלכלית של הממשלה ושל הכנסת – אך כל אלה אינם נמצאים על סדר היום של הממשלה, או נמצאים עליו לזמן קצר בטרם יוסרו בתירוץ זה או אחר המאפשר – כמה נוח – למלמל כמה מילים של הבנה, הכרה בחשיבות, ומחויבות עד אין קץ לעסוק בהם בבוא המשיח – אך עד אז מקפידים מקבלי ההחלטות להיצמד לאותה מדיניות שהביאה אותנו עד הלום. 
קברניטי  הכלכלה בישראל אינם עוסקים בכל אלה. לא מתקיים ביניהם דיון שמטרתו לנסח מדיניות כלכלית ישימה לעשור הקרוב, (החל מן התקציב הבא), שתביא לפתרון אפקטיבי של הבעיות שנחשפו במחאה. מעולם לא שמענו על ניתוח מערכתי שנערך באוצר, המציג, או מבקש להציג תוכנית לפתרון כולל גם לבעיית הפרנסה בהווה, בעיית הפנסיה בעתיד, חלוקה צודקת של המשאבים ושיקום המערכות הקורסות בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה – פתרון שניתן ליישמו החל מן התקציב הקרוב, ואם רוצים – ממחר בבוקר.
ניתוח מערכתי כזה חייב להתבצע. חייבים לערוך ניתוח הוליסטי שיבחן בצורה רחבה את כל צורכי החברה על מגזריה השונים, את היכולות הבלתי מנוצלות ואת משאבי ההון האנושי שלא עושים בהם שימוש, את האפשרות לפתור בעיה אחת (הצורך ביצירת מקומות עבודה, למשל) באמצעות פתרון בעיה אחרת (שיקום המערכות הציבוריות הקורסות, למשל) תוך פתרון בעיה שלישית (מימון באמצעות אג"ח מיועדות שירכשו ע"י החסכונות הפנסיוניים, ויבטיחו בכך תשואה במקום תספורות).
ניתוח כזה יאפשר להכין תוכנית, שביצועה יצעיד את מדינת ישראל ואת כל חלקי החברה לעבר עתיד טוב יותר, לכוון שייתן לצעירים תקווה. תוכנית כזאת תתן לחלקים גדולים מן האוכלוסיה אפשרות להשתתף במימושה ולהרגיש כי הם משתתפים במשהו גדול, משהו טוב, צודק ומשפר חיים – גם שלהם וגם של אחרים.
לא חסרים רעיונות וידע לניסוח פתרון כזה. אין גם כל קושי לקבוע תקציבים, מדיניות מיסוי ומנגנוני יישום לתוכנית מעשית ומוגדרת. כל מה שנדרש הוא רצון ואחריות. ושני אלה נעדרים: הרצון נשלח למיקור חוץ בחברת ראנד, זוכת המכרז להנפקת החזון למדינת ישראל. האחריות צומצמה ל-"אחריות תקציבית" – ביטוי נרדף לקיצוצים, קיצוצים ועוד קיצוצים.