גירסה מקוצרת של
מאמר מאת רון גולדרינג ורות שטייניץ
נדמיין לעצמנו,
שבוקר אחד נודע לנו כי כל 10000 תושבי עיירה מסוימת בישראל רעבים ואף הגיעו למצב
מסוכן של תת תזונה. מה נעשה? האם לא לא נשלח להם מייד מזון וטיפול רפואי כדי לחלצם
מן המצב המסוכן אליו נקלעו?
ברור, שלצורך מתן
הטיפול הרפואי ומשלוח המזון יש צורך בכסף. נניח, 50 מיליון ש"ח. אנו פונים
לפקיד האוצר המתאים בדרישה למימון הפעולות. הפקיד מעיין בספר התקציב, ומוצא שם
סעיף מתאים המסתכם ב-35 מיליון ש"ח. הפקיד חוזר אלינו, ומודיע כי הוא מוכן
לתקצב את הצלתם של 7000 מתושבי העיירה. לגבי היתר – "אין מכסות". אנו
מוחים ומרימים צעקות. הפקיד עונה בנחת (ובאמפתיה): "זהו התקציב. אם אתם רוצים
לשנות בו משהו – הראו מאין יילקח הכסף. תשכנעו את שר הביטחון, הבריאות או החינוך
לוותר על משהו אחר – תקבלו תוספת תקציב להצלת 3000 התושבים הנוספים".
אתם נשלחים לנהל
כעת משא ומתן עם אנשים שיש להם כל הזמן שבעולם. האם נממן את הצלת 3000 התושבים
מקיצוץ בפנסיות של גימלאי מערכת הביטחון? בשעות הוראה לתלמידים? בתרופות לחולי
סרטן? ואולי נשכנע את שר האוצר להטיל מס מוגדל על רווחי הבנקים?
אין להעלות על הדעת
שזה מה שיקרה. הממשלה תזהה מצב חריג ומסוכן הדורש טיפול מיידי. היא תורה לפקיד
להקצות את כל 50 המיליון ללא עיכובים. האנשים המתאימים ימונו לטפל במצב, יישלחו
רופאים, יישלח מזון, וכל תושבי העיירה יינצלו. בהמשך ידונו פקידי הממשלה בהשלכות
ההוצאה החריגה על הפעילות. אולי יתבצע קיצוץ במשהו אחר ואולי לא. אולי יימצא עודף
ברזרווה. אולי יוגדל הגרעון, אולי יוטל מלווה חובה. כל אלה יבדקו ויתבצעו אחרי מתן
הטיפול החיוני הנדרש, אך לא יהיה שום עיכוב בשל הצורך למצוא מקור מימון.
מה ההבדל בין תרחיש
זה, לתרחיש בו נודע לנו שניתן לקצר את זמן הנסיעה מתל אביב לירושלים בחמש דקות
בהשקעה של 50 מיליון ש"ח, ופקיד האוצר מוצא בתקציב רק 35 מיליון?
ההבדל ברור: הצלת
נפשות היא קו אדום חברתי. היא
הכרח. היא בעלת עדיפות על כל דבר אחר, ודוחה כל ויכוח על מימון למועד מאוחר יותר.
אין אפשרות להישיר מבט אל יוסי, דני, רחל וחנה, ארבעה מתוך 3000 התושבים
"שחרגו מן המכסה", ולומר להם: "מצטערים, שר הביטחון ושר החינוך עוד
לא גמרו את הויכוח. נסו להחזיק מעמד עד שיסכימו ביניהם."
התרחיש המתואר הוא
מקרה קיצוני בבהירותו. אך ישנם מקרים אחרים, פחות מוכרים וברורים לציבור הרחב.
ילדים בסיכון, למשל. ילד, שמשפחתו מסכנת אותו, ואיננו מוצא מן הבית למסגרת חליפית,
שתגן עליו ותדאג לו. ילד כזה עלול להפגע עד מוות או פגיעה חמורה. ילד כזה יגדל,
בהסתברות גבוהה, באופן שלא יוכל להשתלב כאזרח מועיל – ואפילו להוות בעצמו סיכון
לחברה. הטיפול הנכון בילד כזה הוא קו אדום חברתי. ילד בסיכון חייב לקבל
טיפול ללא קשר להערכה המקורית להיקף בעיית הילדים בסיכון, כפי שזו משתקפת במיכסות
הרשומות בספר התקציב.
לנוכח הבעיות
החברתיות המחריפות במדינת ישראל, הכרחי לגבש רשימת קוים אדומים חברתיים. את
הרשימה צריכה לגבש ועדה ציבורית בהשתתפות מומחים מן התחומים המתאימים. למצבים
השונים הכלולים ברשימה יצורף פירוט האופן שבו מזוהה המצב החורג מן הקו האדום,
ופירוט אופן הטיפול במצב. כל מה שכלול ברשימה יוחרג מן ההתנהלות התקציבית הרגילה.
ברגע שבו מזוהה "מצב אדום" הוא מטופל. ההתחשבנות תתבצע בהמשך.
נדרש להביא לחקיקה את "חוק הקוים האדומים
החברתיים" שיבטיח כי מצבים חריפים הדורשים טיפול יתוקצבו ללא התניה בהסכמים
תקציביים. לצורך זה מוצע להקים ועדה ציבורית שתגדיר את תוכן החוק ותחולתו. בתור
מרכיב ראשון, מוצע לכלול את הטיפול בילדים
בסיכון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה