יום ראשון, 4 ביולי 2010

על הדבקות הנחושה בשרירותי ובלא רלוונטי


ב-29 באפריל אמצה הממשלה כלל פיסקאלי חדש שגובש במועצה הלאומית לכלכלה בשיתוף עם משרד האוצר ובנק ישראל. כלל זה עומד עומד ביסוד המסים והקיצוצים המתוכננים, עליהם הודיע שר האוצר שטייניץ בימים האחרונים.
הטקסט המובא להלן נלקח מאתר ראש הממשלה. הטקסט המקורי מובא בפונט זה, הערותי מובאות בפונט זה. קטעי טקסט מוערים מודגשים בפונט מוטה מודגש בקו תחתון.
בפברואר 2010 אישרה ממשלת ישראל מגבלת הוצאה חדשה שגובשה בעבודה משותפת של המועצה הלאומית לכלכלה, בנק ישראל ומשרד האוצר. הכנסת צפויה לקבע כלל זה בחקיקה במאי 2010. בכך יגיע לסיומו המוצלח פרויקט שהמועצה הלאומית לכלכלה יזמה וקידמה מרגע הקמתה (הקביעה "מוצלח" איננה מנומקת. נראה שעצם הצלחת התהליך להסתיים בהחלטה הופכת אותו ל-"מוצלח"). הכלל החדש מחליף את מגבלת ההוצאה השרירותית שעמדה על 1.7% מהתקציב בשנה הקודמת, בנוסחה המשקללת שני משתנים מקרו כלכליים: המרחק מיעד החוב ושיעור הצמיחה ארוך הטווח במשק. (מכאן ניתן, לכאורה, להסיק כי המגבלה ה-"שרירותית" המקורית מוחלפת במשהו שאיננו "שרירותי". האמנם? על כך בהמשך).           
כללים פיסקאליים הנם מגבלות שהממשלה מאמצת וכופה על עצמה בניהול המדיניות התקציבית, לשם השגת יעדים מקרו-כלכליים ארוכי טווח.  בישראל נהוגים כיום שני כללים כאלה: תקרת גירעון, הקובעת כי הגירעון התקציבי לא יעלה מעל לאחוז מסוים של התוצר,  ומגבלת הוצאה הקובעת את התוספת המותרת להוצאה התקציבית בין שנה לשנה, במונחי אחוזי גידול של התקציב.
ממשלת ישראל הפגינה בשנים האחרונות אחריות פיסקאלית ראויה לציון, אשר הניבה הישגים מרשימים בצמצום גירעונות, הורדת חלקה של הממשלה בתוצר, הורדת נטל המס והקטנת יחס החוב תוצר. (רשימה אחרת וחלקית, של הישגים אפשריים כוללת, למשל, הבראת של מערכת הבריאות והחינוך, שיקום מערכת ההשכלה הגבוהה, צמצום העוני והפערים החברתיים, צמצום מספר ההרוגים בתאונות דרכים והורדת רמת הפשיעה. הישגים מתוך רשימה זו היו משפרים באופן ברור את רווחת הציבור. הממשלה בחרה ברשימת הישגים שאין ביניהם לרווחת הציבור שום קשר מוכח.) אחריות זו הייתה אחת הסיבות לצליחתו הקלה יחסית של המשבר הפיננסי שפקד את העולם. אחריות זו איננה מובנת מאליה, לא בהיסטוריה הכלכלית של ממשלות ישראל ולא בפרספקטיבה בינלאומית, ולראיה אנו עדים כיום  להשלכות של חוסר אחריות תקציבית על כלכלת יוון. (ראוי לציין, שהמשבר בארה"ב, עיקרו הפקרות בתחום המשכנתאות. הפקרות זו לא התקיימה בארץ בשל רגולציה משמעותית על המערכת הפיננסית. עם זאת, היו נזקים שמקורם בשליחת קופות הגמל להשקיע באג"ח קונצרניים – ראה אפריקה-ישראל. אלטרנטיבה לכך יכלה להיות הנפקת אג"ח מיועדות לטיפול בבעיות החברה והתשתית בארץ – באלה אין סיכון של בועה. על הסיבות למשבר באירופה נאמרו דברים רבים: רבית גבוהה מדי על החובות, פנסיות גבוהות מדי באוכלוסיה מבוגרת שרבים מצעיריה מובטלים, נטילת הלואות לצורך גלגול חובות במקום השקעה בתשתית ובמקורות פרנסה... אין הסכמה מקיר אל קיר לכך שהעדר "משמעת תקציבית" הוא הסיבה למשבר ביוון ולחשש שמשבר האיחוד האירופי עדיין אתנו.).
הצורך בכלל הוצאה חדש נבע מכמה גורמים:  ראשית, מההכרח להתמקד באופן חד וברור בהשגת היעד של הורדת היחס חוב-תוצר תוך פרק זמן מוגדר (היכן החדות, הבהירות וקביעת לוחות הזמנים ביעדים של צמצום העוני ושיקום המערכות החברתיות בארץ? מדוע בתחומים אלה שוררים הערפול, הטשטוש , והעדר מוחלט של לוחות זמנים? מניין צץ ה–"הכרח" ביעד זה, לעומת הנינוחות הבטלנית באשר ליעדים אחרים?)  גם כאשר התנאים המשקיים משתנים שנית, כדי לשפר את היכולת להדוף מבעוד מועד את הלחצים הגוברים לפריצת הכלל הקודם באופן לא מבוקר (היכולת להדוף לחצים מקורה, אם כן, לא בהבנת הנדרש לחברה בישראל וחתירה לביצועו, אלא בהתבצרות מאחורי "אין לי". בכל ארגון קובעים מועצת המנהלים וההנהלה במה להשקיע ואת גובה הגרעון לפי מטרות הארגון ויעדיו. הגזבר מקבל הנחיות מן ההנהלה, ומתבצר בהתאם ב-"יש לי לזה" "אין לי לזה". כאן משליטה הממשלה על עצמה את הרוח הגזברית, הדיונים במטרות הממשלה בתחומים החברתיים כפופים לאותה "משמעת תקציבית", וכל מה שמתבצע ניזון מן הפירורים שמוכן הגזבר לשחרר.), שעלולה להביא לאובדן האמינות הפיסקאלית שנרכשה בעמל רב; ולבסוף, כדי להבטיח שהשגת היעד חוב/תוצר לא תיעשה על חשבון היכולת לספק רמת שירותים ציבוריים נאותה. בהתאם פותחה נוסחה לקביעת מגבלת ההוצאה המשקללת שני משתנים מקרו כלכליים: המרחק מיעד החוב תוצר ושיעור הצמיחה ארוך הטווח במשק.

נקודת המוצא בקביעת הנוסחה הייתה שבמצב העמיד (steady state) שיעור הגידול של ההוצאה הממשלתית צריך להיות זהה לשיעור הגידול הממוצע של התוצר. ("מצב עמיד" הוא מושג מתחומי הפיסיקה הניוטונית והבקרה הלינארית. המידול המתמטי של הכלכלה מתבסס על הפיסיקה של מחצית המאה ה-19, שבה המודל הבסיסי הוא לינארי וכולל "מצב עמיד". מה שנלמד בעשרות השנים האחרונות בכלכלה הוא, שאין "מצב עמיד". קיים תהליך מתמיד של שינוי והתפתחות. "המצב העמיד" הוא פיקציה בכלכלה. עובדה זו מוכרת היטב לכלכלנים מובילים בעולם, והיא אחת הסיבות להקמתו של מכון סנטה פה העוסק, בין היתר בתהליכים האוולוציוניים בכלכלה). זאת, כיוון שכך ישמר לאורך זמן הגודל הרצוי של הממשלה,  קרי, אספקת שירותים ציבוריים בשיעור ובאיכות הנדרשים. (מתי נערך דיון מעמיק בשיעור ובאיכות הנדרשים לשרותים ציבוריים, והיכן פורסמו מסקנותיו של דיון זה? היכן תוכנית הפעולה שתוליך את מדינת ישראל מן המצב הנוכחי למצב הנדרש?) אם לחילופין הגידול בהוצאות הממשלה יהיה באופן שיטתי נמוך מהצמיחה, אזי נחווה ירידה מתמשכת, מעבר לרצוי, בגודל הממשלה בתוצר. (קיימת כאן הנחה סמויה באשר ל-"גודל ממשלה רצוי". הרמה הנדרשת של הספקת שירותים ציבוריים נובעת מצרכי הציבור. גודל הממשלה הוא נגזרת של רמה נדרשת זו, ואיננה גורם העומד בפני עצמו).
אולם, כל עוד שהיחס חוב-תוצר גבוה מהרצוי, סברנו כי יש לרסן את שיעור הגידול בהוצאה התקציבית, בפרט מתחת לשיעור הצמיחה.  כך נוכל לשמור על גירעונות נמוכים מספיק בכדי לצמצם את יחס החוב לתוצר, באופן שיאפשר להגיע ליעד החוב הרצוי. 
לכן, הגדרנו  מקדם ריסון שמגביל את ההוצאה התקציבית, בהתאם למרחק מיעד החוב:  ככל שמתקרבים ליעד ניתן לרסן פחות.
הגורם השני  בכלל החדש הוא צמיחת המשק או ליתר דיוק פוטנציאל הצמיחה של המשק.  כעיקרון ככל שהמשק צומח מהר יותר היינו רוצים להתיר יותר את הרסן התקציבי, אבל מאידך אם נתבסס לצורך זה על הצמיחה השוטפת הדבר יביא למדיניות פרו-מחזורית, קרי, להחרפת התנודתיות המקרו כלכלית, מדיניות שהנה כמובן לא רצויה.  לכן הכלל החדש מתייחס  לפוטנציאל הצמיחה של המשק הנמדד לפי ממוצע הצמיחה ארוך הטווח  - עשר השנים האחרונות - של המשק. (עשר השנים האחרונות אינן משקפות את עשר השנים הבאות. בינתים היה משבר, מערכת ההשכלה הגבוהה כמעט נהרסה, שיעור העוני עלה – איזו סיבה יש לקשור בין התוצאות לפני המשבר לתוצאות אחריו? וזאת, לפני שנעמיד בספק את תקפות רעיון "הצמיחה" כמקור להחלטות על מדיניות כלכלית – ראה דו"ח המדדים החלופיים ל-"צמיחה" שהציג סרקוזי בעידת ה-20 G האחרונה.)
הכלל הפיסקאלי החדש, הקובע את שיעור הגידול של ההוצאה התקציבית מדי שנה, יחושב על ידי המכפלה של מקדם הריסון בסביבת הצמיחה של המשק:
סביבת הצמיחה × מקדם הריסון  = שיעור הגידול בהוצאה
(למה לא השתמשתם בחוק חזקה? בפולינום? בסכום הכולל שקלול של גורמים נוספים? מהי ההצדקה הכלכלית מתמטית לשימוש בנוסחה זו? מהי ההצדקה האמפירית?)
מצידו, מקדם הריסון ייקבע כל שנה על ידי היחס בין יעד החוב תוצר, העומד על 60%,  לבין יחס החוב תוצר הנוכחי:
(היכן נקבע מהו היחס חוב-תוצר הרצוי? קיימת הנחה שקיים יחס כזה. נוכל למצוא אותו, למשל, בסטטיסטיקה הרשמית של ה-OECD : נוכל לבחור בין ערך הממוצע (60%), הערך ביפן (180%), באיטליה (כ- 120%),  בריטניה  (50%) או לוקסמבורג (כ-15%). לכל אחת ממדינות ה-OECD שיקולים משלה לבחור יחס חוב תוצר. אנחנו אוהבים סטטיסטיקה, בעיקר את הממוצע, ולכן בחרנו בו.)
יעד החוב תוצר ÷ יחס חוב תוצר נוכחי = מקדם הריסון
לדוגמה, אם בשנה מסוימת יחס החוב תוצר עומד על 80%, מקדם הריסון הוא פשוט: 60/80=0.75.
 כאשר יחס החוב תוצר שווה ליעד החוב מקדם הריסון הוא  1,  כלומר שיעור הגידול בהוצאה זהה לסביבת הצמיחה של המשק. מאידך, ככל שהמרחק בין יחס החוב בפועל לבין היעד גדול יותר, כך יהיה מקדם הריסון קטן יותר, ועל כן ריסון ההוצאה התקציבית יהיה מחמיר יותר.
זהו, אם כן, טקסט היסוד של התנהלותה הכלכלית-חברתית של מדינת ישראל. לא מגילת העצמאות, לא מצע שזכה באמון הציבור בבחירות, לא מסמך מטרות ויעדים חברתיים שגובש על ידי ועדה המיצגת את מכלול השיקולים הרלוונטיים ואשר עבר, במהלך גיבושו, דיון ציבורי מעמיק. טקסט הכולל מספר מילות מפתח מתוך הז'רגון של השיח הכלכלי הניאו-ליברלי, נעדר כל לוגיקה והנמקה, וחסר כל קשר ורלוונטיות למצבה של החברה הישראלית. השלכותיו של הטקסט קשות: אין הוא מאפשר חתירה לשום מטרה חברתית ראויה, ואין הוא מקדם במילימטר את היחלצותה של אוכלוסיה גדולה מן המצוקה הקשה שבה היא שרויה.

דילמה כוזבת


בויכוח ה-"כלכלי חברתי" מוצגת לעתים קרובות דילמה בין הסתמכות על "מומחים" המכירים בעל פה את נוסחאות הכלכלה, להסתמכות על "בורים/ פופוליסטים חברתיים". זוהי דילמה כוזבת. כלכלנים מן השורה הראשונה בעולם מודים שהדיסציפלינה הקרויה כלכלה נמצאת במשבר. ג'ורג' סורוס ייסד לאחרונה את "המכון לחשיבה כלכלית חדשה"  http://ineteconomics.org  , שבראשו עומדים כלכלנים מובילים, ובהם שלושה חתני פרס נובל לכלכלה. באתר המכון מצוינת המוטיבציה להקמתו ופעולתו:
The Institute recognizes problems and inadequacies within our current economic system and the modes of thought used to comprehend recent and past catastrophic developments in the world economy. The Institute embraces the professional responsibility to think beyond these inadequate methods and models and will support the emergence of new paradigms in the understanding of economic processes.



The Institute firmly believes in empowering the next generation, providing the proper guidance as we challenge outdated approaches with innovative and ethical economic strategy.



The Institute’s objective is to expand the conversation to create an open discussion for a wider range of people. Some would say that present day dialogue is closed and polarizing. We recognize the need for an environment that is nourished and supported by discourse, a discussion that spans a much wider spectrum of thinking and incorporates the insights of other intellectual disciplines in both the natural and social sciences.

בעברית פשוטה: הקמת המכון נובעת מן ההכרה בקוצר ידה של תורת הכלכלה המקובלת, ומכאן ההבנה כי יש לשנות באופן ממשי את השיח הכלכלי ולכלול בו תובנות מתחומים אחרים במדעי הטבע ומדעי החברה. "מומחי הכלכלה" מודים כאן באי-תקפות מומחיותם, ומתוך יושרה נוקטים יוזמה במטרה לשנות באופן יסודי את החשיבה הכלכלית.

בספטמבר 2009, עם פרסום דו"ח הועדה שמינה לבחינת חלופות למדד ה-"צמיחה", קרא נשיא צרפת למנהיגי העולם "לנטוש את מדד הצמיחה, ולהחליפו במדד של רווחה לצד חוזקה כלכלית". הכלכלן ג'וזף סטיגליץ קרא באותה הזדמנות "לנטוש את הפטישיזם של התמ"ג".

בועידת דאווס האחרונה קבע יו"ר הועידה, ד"ר קלאוס שוואב (פרופסור לשם כבוד של אוניברסיטת בן גוריון וחתן פרס דן דויד) כי "הרעיונות והשיטות הישנים אינם עובדים, יש צורך בדברים חדשים... איכזבנו בהתנהלותנו הכלכלית מאות מיליוני אנשים בעולם..."
אלה מהוים רק קצה קצהו של הקרחון בביקורת הנוקבת הנשמעת נגד השיח הכלכלי המקובל, זה שה-"מומחים" בארץ מחויבים אליו.
הבעיה איננה, אם כן, בצורך להחליט מי צודק, "המומחים" או "הבורים". יש לפתוח דיון ישר ואמיתי, בצניעות ופתיחות. הציבור ראוי לכך שעתידו ייקבע בתהליך ישר והגון, נטול פוזות, שבו ייוצגו האינטרסים שלו מתוך מכלול רחב של שיקולים.