‏הצגת רשומות עם תוויות כלכלה וחברה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כלכלה וחברה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 7 בפברואר 2011

Purposeful ELR

Forward
This article concerns the concept of ELR (Employer of Last Resort) – the idea that government should apply a policy of full employment at living wage (not "minimum wage" as we know in Israel – since this wage is impossible to live with!).
Once the government adapts ELR – it takes care of providing any number of jobs required to complement the "natural" jobs (jobs existing prior to introducing ELR) and reach full employment. "Full employment", in William Vickrey's words, is the ability to get a job within 48 hours (William Vickrey (1914-1996) was a Nobel prize laureate in Economics).
Note that the current unemployment figures in Israel are greatly underestimated, since much of the current employment is at "minimum wage" and even below it.
ELR is a well known concept in the USA, the European Union, the World Bank and the OECD, to name a few. ELR was advocated by the late economists Hyman Minsky and William Vickrey. Some of its currently salient proponents are affiliated with the Levy Economic Institute. ELR is high on the publication agenda of Randal Wray and Mathew Forstater of the Levy Institute.
Endorsing an ELR program is not a quick fix. It requires careful planning and setting of a graduated time table. It requires much work for coordinating it with non-ELR jobs and dynamically changing the number of jobs in the ELR program in order to avoid inflation.   


Introduction
ELR is hailed as solution to systemic failures to provide decent employment to significant part of the population. Unemployment and indecent employment are major factors in creating poverty and extreme inequality. The recent events in Tunisia and Egypt are a dramatic manifestation of the consequences of these systemic failures.
As indicated, ELR claims to present a solution. ELR is supported by many economists. The Levy Institute is haven for some of its salient proponents. They have been advocating it for many years now. There is little progress in making ELR a household brand name for correct economic policy. At the same time there is no serious discussion of alternative solutions.
Why is the idea of ELR so marginalized? Why do so few of the Economics discourse leaders and decision makers mention it? Why is the public left with no prospects for improvement?
We should not satisfy ourselves with blaming it on Neo Liberals and corrupt politicians. The fact is that members of the public, even ones who are familiar with concept of ELR, do not consider it a solution for lack of detail regarding how it can actually be implemented. Many ELR propositions have not taken care of "the last mile" – how a practical ELR program gets Joe and Jill do a meaningful job – even one with prospects for promotion out of basic ELR wage.
The purpose of this article is to present ideas regarding the following question: "How can an ELR program systematically instill meaningful content into the jobs it creates?"
The answer to this question fills a vital gap in ELR propositions. It will also enable its proponents to present ELR to the general public and to decision makers in the political sphere as a viable solution to unemployment-/ indecent employment-generated poverty and inequality. Tunisia and Egypt events make answering this question ever more urgent.

"The Hillock and the Valley" parable
Said R. Abba: "… Two men, one of whom had a hillock in his field and the other a valley (or pit); he who had the valley, when he saw the hillock, said: If one would sell it to me, I would buy it to fill tip the valley. Then it happened they met, and he who had the valley said: Sell me the hill. And he answered: Take it for nothing, so that you remove it."
(excerpt from the Babylonian Talmud, Tract Megillah, translation: Michael L. Rodkinson, http://www.sacred-texts.com/jud/t04/meg02.htm, p.35)

The "Hillock and the Valley" parable tells the whole story, once we find what the Hillock and the Valley should be likened to. An ELR program creates a hillock of new employees. Just adding them to the economy is problematic. What are they supposed to do? The best thing we could do is finding a suitable valley to fill. Where should we look for the valley?

Filling up the Valley of Neglect
In fact, there's no need to look around very far. Most countries have had their share of neglect. Crumbling Infrastructure, collapsing education and health systems, traffic accidents, crime, deteriorated environment and social problems are sources of damage draining real wealth out of the economy. Most countries have ample plans and experts who propose effective corrective measures in their respective areas of expertise. Execution of such plans requires recruiting many new employees spanning a wide spectrum of education and skill – from unskilled to experts. A Benefit-Cost analysis for each individual plan can serve a means for prioritizing the plans. Financing good plans is not an issue: Like virgin soil, long neglected problems have a positive Benefit-Cost balance. The benefit to the government is two-sided:
As a service provider, required to spend its budget on coping with damage inflicted by a source of damage, the government will be exposed to lower costs in areas where damages are effectively mitigated. At the other side, the government will benefit from higher tax revenues received from people affected by less damage, from the new employees and by even more employees whose jobs are created by the economic multiplier effect.
The two men in the parable will get their level fields. ELR jobs are instilled with meaningful, useful content. Unemployment-/indecent employment-induced poverty can be eliminated at the same time that major societal and environmental problems are mitigated. No more workfare musical chairs: People recruited to ELR jobs programs will work in long-needed projects and activities, gaining dignity as they serve other people in alleviating their problems.
Systematic Survey of Damage Sources and Corrective Projects and Activities
A systematic survey of damage sources and corrective projects and activities is the complementary piece for turning ELR into PELR – Purposeful ELR. The survey, conducted as an on-going activity will create and maintain a bank of plans, each with its specific Benefit-Cost value, each requiring its own skill mix of workers, each with its own training requirements. Workers recruited for a project will benefit from training offering "light at the end of tunnel" – real jobs requiring the training they are in the process of acquiring. And there's much more to it: Projects and activities will offer opportunities for promotion and advanced expertise.
PELR – Multi-Disciplinary Endeavor
ELR has been a little known acronym used by Economists residing in the niches created by Minsky, Vickrey and a few others. PELR turns to a much broader audience: Experts in all potential areas suitable for initiating ELR projects and activities, and the general public, who will be able to understand the concrete benefits and the mechanics of a real ELR program.
ELR proponents will thus be able to get prime time for their vital propositions.
Conclusion
ELR is a solution to systemic failures to provide decent employment to a significant part of the population. It has not, however, been able to gain enough attention among Economics discourse leaders and decision makers. This may have been caused by not providing a clear way of instilling meaningful content into ELR jobs.
Such a way exists: Turning ELR jobs to coping with long neglected sources of damage to society and the environment. This way involves a multi-disciplinary endeavor by economists as well as other experts in many areas. This widening out from a niche in Economics thinking to a wide spectrum of disciplines is likely to buy-in many people's support to the idea of ELR and make the public recognize its merits – a crucial step for making decision makers adapt it.


יום ראשון, 4 ביולי 2010

על הדבקות הנחושה בשרירותי ובלא רלוונטי


ב-29 באפריל אמצה הממשלה כלל פיסקאלי חדש שגובש במועצה הלאומית לכלכלה בשיתוף עם משרד האוצר ובנק ישראל. כלל זה עומד עומד ביסוד המסים והקיצוצים המתוכננים, עליהם הודיע שר האוצר שטייניץ בימים האחרונים.
הטקסט המובא להלן נלקח מאתר ראש הממשלה. הטקסט המקורי מובא בפונט זה, הערותי מובאות בפונט זה. קטעי טקסט מוערים מודגשים בפונט מוטה מודגש בקו תחתון.
בפברואר 2010 אישרה ממשלת ישראל מגבלת הוצאה חדשה שגובשה בעבודה משותפת של המועצה הלאומית לכלכלה, בנק ישראל ומשרד האוצר. הכנסת צפויה לקבע כלל זה בחקיקה במאי 2010. בכך יגיע לסיומו המוצלח פרויקט שהמועצה הלאומית לכלכלה יזמה וקידמה מרגע הקמתה (הקביעה "מוצלח" איננה מנומקת. נראה שעצם הצלחת התהליך להסתיים בהחלטה הופכת אותו ל-"מוצלח"). הכלל החדש מחליף את מגבלת ההוצאה השרירותית שעמדה על 1.7% מהתקציב בשנה הקודמת, בנוסחה המשקללת שני משתנים מקרו כלכליים: המרחק מיעד החוב ושיעור הצמיחה ארוך הטווח במשק. (מכאן ניתן, לכאורה, להסיק כי המגבלה ה-"שרירותית" המקורית מוחלפת במשהו שאיננו "שרירותי". האמנם? על כך בהמשך).           
כללים פיסקאליים הנם מגבלות שהממשלה מאמצת וכופה על עצמה בניהול המדיניות התקציבית, לשם השגת יעדים מקרו-כלכליים ארוכי טווח.  בישראל נהוגים כיום שני כללים כאלה: תקרת גירעון, הקובעת כי הגירעון התקציבי לא יעלה מעל לאחוז מסוים של התוצר,  ומגבלת הוצאה הקובעת את התוספת המותרת להוצאה התקציבית בין שנה לשנה, במונחי אחוזי גידול של התקציב.
ממשלת ישראל הפגינה בשנים האחרונות אחריות פיסקאלית ראויה לציון, אשר הניבה הישגים מרשימים בצמצום גירעונות, הורדת חלקה של הממשלה בתוצר, הורדת נטל המס והקטנת יחס החוב תוצר. (רשימה אחרת וחלקית, של הישגים אפשריים כוללת, למשל, הבראת של מערכת הבריאות והחינוך, שיקום מערכת ההשכלה הגבוהה, צמצום העוני והפערים החברתיים, צמצום מספר ההרוגים בתאונות דרכים והורדת רמת הפשיעה. הישגים מתוך רשימה זו היו משפרים באופן ברור את רווחת הציבור. הממשלה בחרה ברשימת הישגים שאין ביניהם לרווחת הציבור שום קשר מוכח.) אחריות זו הייתה אחת הסיבות לצליחתו הקלה יחסית של המשבר הפיננסי שפקד את העולם. אחריות זו איננה מובנת מאליה, לא בהיסטוריה הכלכלית של ממשלות ישראל ולא בפרספקטיבה בינלאומית, ולראיה אנו עדים כיום  להשלכות של חוסר אחריות תקציבית על כלכלת יוון. (ראוי לציין, שהמשבר בארה"ב, עיקרו הפקרות בתחום המשכנתאות. הפקרות זו לא התקיימה בארץ בשל רגולציה משמעותית על המערכת הפיננסית. עם זאת, היו נזקים שמקורם בשליחת קופות הגמל להשקיע באג"ח קונצרניים – ראה אפריקה-ישראל. אלטרנטיבה לכך יכלה להיות הנפקת אג"ח מיועדות לטיפול בבעיות החברה והתשתית בארץ – באלה אין סיכון של בועה. על הסיבות למשבר באירופה נאמרו דברים רבים: רבית גבוהה מדי על החובות, פנסיות גבוהות מדי באוכלוסיה מבוגרת שרבים מצעיריה מובטלים, נטילת הלואות לצורך גלגול חובות במקום השקעה בתשתית ובמקורות פרנסה... אין הסכמה מקיר אל קיר לכך שהעדר "משמעת תקציבית" הוא הסיבה למשבר ביוון ולחשש שמשבר האיחוד האירופי עדיין אתנו.).
הצורך בכלל הוצאה חדש נבע מכמה גורמים:  ראשית, מההכרח להתמקד באופן חד וברור בהשגת היעד של הורדת היחס חוב-תוצר תוך פרק זמן מוגדר (היכן החדות, הבהירות וקביעת לוחות הזמנים ביעדים של צמצום העוני ושיקום המערכות החברתיות בארץ? מדוע בתחומים אלה שוררים הערפול, הטשטוש , והעדר מוחלט של לוחות זמנים? מניין צץ ה–"הכרח" ביעד זה, לעומת הנינוחות הבטלנית באשר ליעדים אחרים?)  גם כאשר התנאים המשקיים משתנים שנית, כדי לשפר את היכולת להדוף מבעוד מועד את הלחצים הגוברים לפריצת הכלל הקודם באופן לא מבוקר (היכולת להדוף לחצים מקורה, אם כן, לא בהבנת הנדרש לחברה בישראל וחתירה לביצועו, אלא בהתבצרות מאחורי "אין לי". בכל ארגון קובעים מועצת המנהלים וההנהלה במה להשקיע ואת גובה הגרעון לפי מטרות הארגון ויעדיו. הגזבר מקבל הנחיות מן ההנהלה, ומתבצר בהתאם ב-"יש לי לזה" "אין לי לזה". כאן משליטה הממשלה על עצמה את הרוח הגזברית, הדיונים במטרות הממשלה בתחומים החברתיים כפופים לאותה "משמעת תקציבית", וכל מה שמתבצע ניזון מן הפירורים שמוכן הגזבר לשחרר.), שעלולה להביא לאובדן האמינות הפיסקאלית שנרכשה בעמל רב; ולבסוף, כדי להבטיח שהשגת היעד חוב/תוצר לא תיעשה על חשבון היכולת לספק רמת שירותים ציבוריים נאותה. בהתאם פותחה נוסחה לקביעת מגבלת ההוצאה המשקללת שני משתנים מקרו כלכליים: המרחק מיעד החוב תוצר ושיעור הצמיחה ארוך הטווח במשק.

נקודת המוצא בקביעת הנוסחה הייתה שבמצב העמיד (steady state) שיעור הגידול של ההוצאה הממשלתית צריך להיות זהה לשיעור הגידול הממוצע של התוצר. ("מצב עמיד" הוא מושג מתחומי הפיסיקה הניוטונית והבקרה הלינארית. המידול המתמטי של הכלכלה מתבסס על הפיסיקה של מחצית המאה ה-19, שבה המודל הבסיסי הוא לינארי וכולל "מצב עמיד". מה שנלמד בעשרות השנים האחרונות בכלכלה הוא, שאין "מצב עמיד". קיים תהליך מתמיד של שינוי והתפתחות. "המצב העמיד" הוא פיקציה בכלכלה. עובדה זו מוכרת היטב לכלכלנים מובילים בעולם, והיא אחת הסיבות להקמתו של מכון סנטה פה העוסק, בין היתר בתהליכים האוולוציוניים בכלכלה). זאת, כיוון שכך ישמר לאורך זמן הגודל הרצוי של הממשלה,  קרי, אספקת שירותים ציבוריים בשיעור ובאיכות הנדרשים. (מתי נערך דיון מעמיק בשיעור ובאיכות הנדרשים לשרותים ציבוריים, והיכן פורסמו מסקנותיו של דיון זה? היכן תוכנית הפעולה שתוליך את מדינת ישראל מן המצב הנוכחי למצב הנדרש?) אם לחילופין הגידול בהוצאות הממשלה יהיה באופן שיטתי נמוך מהצמיחה, אזי נחווה ירידה מתמשכת, מעבר לרצוי, בגודל הממשלה בתוצר. (קיימת כאן הנחה סמויה באשר ל-"גודל ממשלה רצוי". הרמה הנדרשת של הספקת שירותים ציבוריים נובעת מצרכי הציבור. גודל הממשלה הוא נגזרת של רמה נדרשת זו, ואיננה גורם העומד בפני עצמו).
אולם, כל עוד שהיחס חוב-תוצר גבוה מהרצוי, סברנו כי יש לרסן את שיעור הגידול בהוצאה התקציבית, בפרט מתחת לשיעור הצמיחה.  כך נוכל לשמור על גירעונות נמוכים מספיק בכדי לצמצם את יחס החוב לתוצר, באופן שיאפשר להגיע ליעד החוב הרצוי. 
לכן, הגדרנו  מקדם ריסון שמגביל את ההוצאה התקציבית, בהתאם למרחק מיעד החוב:  ככל שמתקרבים ליעד ניתן לרסן פחות.
הגורם השני  בכלל החדש הוא צמיחת המשק או ליתר דיוק פוטנציאל הצמיחה של המשק.  כעיקרון ככל שהמשק צומח מהר יותר היינו רוצים להתיר יותר את הרסן התקציבי, אבל מאידך אם נתבסס לצורך זה על הצמיחה השוטפת הדבר יביא למדיניות פרו-מחזורית, קרי, להחרפת התנודתיות המקרו כלכלית, מדיניות שהנה כמובן לא רצויה.  לכן הכלל החדש מתייחס  לפוטנציאל הצמיחה של המשק הנמדד לפי ממוצע הצמיחה ארוך הטווח  - עשר השנים האחרונות - של המשק. (עשר השנים האחרונות אינן משקפות את עשר השנים הבאות. בינתים היה משבר, מערכת ההשכלה הגבוהה כמעט נהרסה, שיעור העוני עלה – איזו סיבה יש לקשור בין התוצאות לפני המשבר לתוצאות אחריו? וזאת, לפני שנעמיד בספק את תקפות רעיון "הצמיחה" כמקור להחלטות על מדיניות כלכלית – ראה דו"ח המדדים החלופיים ל-"צמיחה" שהציג סרקוזי בעידת ה-20 G האחרונה.)
הכלל הפיסקאלי החדש, הקובע את שיעור הגידול של ההוצאה התקציבית מדי שנה, יחושב על ידי המכפלה של מקדם הריסון בסביבת הצמיחה של המשק:
סביבת הצמיחה × מקדם הריסון  = שיעור הגידול בהוצאה
(למה לא השתמשתם בחוק חזקה? בפולינום? בסכום הכולל שקלול של גורמים נוספים? מהי ההצדקה הכלכלית מתמטית לשימוש בנוסחה זו? מהי ההצדקה האמפירית?)
מצידו, מקדם הריסון ייקבע כל שנה על ידי היחס בין יעד החוב תוצר, העומד על 60%,  לבין יחס החוב תוצר הנוכחי:
(היכן נקבע מהו היחס חוב-תוצר הרצוי? קיימת הנחה שקיים יחס כזה. נוכל למצוא אותו, למשל, בסטטיסטיקה הרשמית של ה-OECD : נוכל לבחור בין ערך הממוצע (60%), הערך ביפן (180%), באיטליה (כ- 120%),  בריטניה  (50%) או לוקסמבורג (כ-15%). לכל אחת ממדינות ה-OECD שיקולים משלה לבחור יחס חוב תוצר. אנחנו אוהבים סטטיסטיקה, בעיקר את הממוצע, ולכן בחרנו בו.)
יעד החוב תוצר ÷ יחס חוב תוצר נוכחי = מקדם הריסון
לדוגמה, אם בשנה מסוימת יחס החוב תוצר עומד על 80%, מקדם הריסון הוא פשוט: 60/80=0.75.
 כאשר יחס החוב תוצר שווה ליעד החוב מקדם הריסון הוא  1,  כלומר שיעור הגידול בהוצאה זהה לסביבת הצמיחה של המשק. מאידך, ככל שהמרחק בין יחס החוב בפועל לבין היעד גדול יותר, כך יהיה מקדם הריסון קטן יותר, ועל כן ריסון ההוצאה התקציבית יהיה מחמיר יותר.
זהו, אם כן, טקסט היסוד של התנהלותה הכלכלית-חברתית של מדינת ישראל. לא מגילת העצמאות, לא מצע שזכה באמון הציבור בבחירות, לא מסמך מטרות ויעדים חברתיים שגובש על ידי ועדה המיצגת את מכלול השיקולים הרלוונטיים ואשר עבר, במהלך גיבושו, דיון ציבורי מעמיק. טקסט הכולל מספר מילות מפתח מתוך הז'רגון של השיח הכלכלי הניאו-ליברלי, נעדר כל לוגיקה והנמקה, וחסר כל קשר ורלוונטיות למצבה של החברה הישראלית. השלכותיו של הטקסט קשות: אין הוא מאפשר חתירה לשום מטרה חברתית ראויה, ואין הוא מקדם במילימטר את היחלצותה של אוכלוסיה גדולה מן המצוקה הקשה שבה היא שרויה.

יום שבת, 27 במרץ 2010

במקום כלכלה

המדינאי הצרפתי ז'ורז' קלמנסו טבע את הביטוי  "המלחמה היא עניין רציני מדי, משנשאירו בידי אנשי הצבא". לא פחות נכון יהיה לומר: "העסוק בכלכלה הוא עניין רציני מכדי שנשאיר אותו לכלכלנים". החלטות כלכליות מכריעות גורלות ועוסקות בדיני נפשות לא פחות מהחלטות על שלום ומלחמה.
הבלוג שלי מוקדש לנושא זה. אינני מתכוון להסתפק בויכוח עם כלכלנים – כלומר, עם כלכלני "הזרם המרכזי" הניאו ליברלי. גם בזה אעסוק. אך התיזה העיקרית שאני מציע בבלוג זה הוא להעמיד משהו אחר במקום שתופסת היום הכלכלה בצד התיאורטי ובצד קבלת ההחלטות בתחום הציבורי.
מה רע בכך שבענייני הכלכלה יעסקו כלכלנים, כשם שבענייני רפואה עוסקים רופאים? קיימות מספר בעיות שבגללן חייב אופן העיסוק בכלכלה להשתנות – בין היתר על ידי מעבר מן הפרדיגמה הדיסציפלינרית הצרה המקובלת היום, לפרדיגמה רב תחומית – וזאת גם בצד התיאוריה וגם בצד קביעת המדיניות. משמעות הדבר, שאל "השיח הכלכלי" – הן בצד התיאורטי והן בצד המעשי, חייבים להצטרף אנשים מתחומי דעת וידע אחרים. הצטרפות זו לא תהיה אך ורק על ידי כך שאנשים אלה ילמדו כלכלה – אלא גם על ידי כך שהכלכלנים ילמדו תחומי דעת אחרים, כגון תורת המערכות החיות, תורת הסיבוכיות, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, תורת התפתחות המערכות ועוד. כתוצאה מתהליך כזה ישתנה השיח ויתעשר. אפשר אף שלא יקרא "כלכלה", אלא יימצא שם אחר שייטיב לתאר את המזיגה של תחומי הדעת המעורבים בו. אני מציע לקרוא לתחום זה "מערכות ומשאבים".
מה שמכונה היום "מדע הכלכלה" איננו לוקח כלל בחשבון היבטים בחיי החברה המושפעים באופן מכריע מהחלטות כלכליות. ההפרדה בין חברה לכלכלה, במקום לראות בשניהם היבטים של מערכת אחת גדולה, גורמת באופן ישיר לפגיעה בחברה כאשר מתקבלות החלטות על בסיס כלכלי בלבד. בשפה מקובלת על הכלכלנים ניתן לומר, כי "אופטימיזציה משיקולים כלכליים" היא תת-אופטימיזציה כאשר בוחנים בעיה באופן רחב יותר.  תת אופטימיזציה משמעה, במקרים קיצוניים, שיפור בתחום שולי וחסר חשיבות במחיר של פגיעה בתחומים עיקריים וחשובים. האתגר שאני מבקש להציג בבלוג זה מסתכם בשאלה הבאה: כיצד ניתן לשפר את השיח המביא להחלטות כלכליות (בעיקר החלטות הנוגעות למדיניות כלכלית של ממשלות) כך שתחומי ההשפעה של החלטות אלה ייוצגו באופן טוב יותר בשיח ויביאו להחלטות טובות יותר?
ביקורת רבה מושמעת ונכתבת (גם על ידי כלכלנים) כנגד הנטייה הדומיננטית לעסוק, במסגרת הדיסציפלינה המדעית של הכלכלה, בפיתוחים מתמטיים מורכבים שאינם משקפים את המציאות. דוגמה לכך היא פרס נובל בכלכלה שניתן בשנת 1997 לשולס ומרטון   על פיתוח מודלים מתמטיים והסתברותיים לקרנות גידור. לפי חישוב המפתחים ההסתברות להתמוטטות הקרן היתה אפסית. בפועל, הקרן LTCM התמוטטה בשנת 1998, ארבע שנים אחרי הקמתה וגררה עימה למצולות ההפסד כארבעה מיליארד דולר. החבר'ה לא נתבעו להחזיר את פרס נובל.
גם בהקשר של המשבר האחרון (שכנראה טרם הסתיים) נשמעו קולות רבים של פקפוק ותהיה – כולל בין כלכלנים מובילים שגילו שבעצם אינם מבינים את מה שחשבו שהם מבינים. המשבר הכלכלי שהתחולל בשווקים  חשף משבר נוסף – משבר מדעי – שמשמעותו היא: הגענו לצומת דרכים שאיננו מסומן במפה שלנו. יש צורך להשיג וליצור מפה חדשה.
מי אני, ומה נותן לי זכות להידחף לתחום התיאוריה הכלכלית, שאיננו בתחום עיסוקי המקצועי והשכלתי בו היא אלמנטרית (מבוא לכלכלה, מיקרו, מקרו ומספר גדול של מאמרי ביקורת)? אני עוסק שנים רבות בפיתוח מערכות  ובמחקר אלגוריתמים. כמומחה בתחומים אלה, אני טוען שיש להם מקום באותו מרחב רב תחומי שצריך לתפוס את השטח הכבוש היום בלעדית ע"י כלכלנים. יש מקום לעוד רבים אחרים מתחומים שונים, ובודאי גם לכלכלנים. צפוי, שחלק מן הכלכלנים יתמסרו לתגובה השגורה של חברי גילדות מקצועיות, ויגנו (קרוב לודאי ע"י התקפה) על הטריטוריה שעליה הם חולשים היום –חלקם תוך הפקת תגמולים כספיים בלתי מבוטלים. לציבור הרחב חשוב מאוד לדעת: המשך המצב הנוכחי, שבו רק כלכלנים עוסקים בהחלטות כלכליות עולה לנו הרבה מאוד: בהזדמנויות שנמנעות מילדינו, בבתי חולים קורסים, במערכות חינוך לא מתפקדות, מערכות תחבורה תקועות – ואין מדובר רק בפוליטיקאים שאינם מצליחים לקבל החלטות נכונות ולבצען – מדובר גם בתיאוריות המהוות הצדקה ומניע לחלק לא קטן מן ההחלטות הללו.
רוב הביקורת המושמעת היום נגד התיאוריה הכלכלית מתמצה בהצגה שלילית: מהן הבעיות שהתיאוריה איננה מצליחה לפתור, ותלונות על כך שלמרות שמקבלים החלטות "נכונות כלכלית" התוצאות "רעות חברתית". מקבלי ההחלטות מתגאים בצמיחה של מדדים כלכליים  ואינם מתייחסים ברצינות למדדים חברתיים. אני מתכוון להציג בבלוג זה לא רק ביקורת, אלא להציע כאלטרנטיבה שימוש בפרדיגמה המבוססת על תורת המערכות החיות (של ג.ג. מילר) ועל תורת הסיבוכיות.  על אלה אכתוב בהמשך, אחרי שאציג בקצרה ביקורת על הזרם המרכזי בכלכלה.
הצבת העקרונות של "מערכות ומשאבים" במקום שבו שולטת היום הכלכלה לבדה מחייבת דרך ארוכה: יש צורך להסביר למה כדאי להתאמץ. יש צורך להסביר מהן "מערכות ומשאבים". אך בעיקר, יש צורך ליצור קהילה רב תחומית שתוכל לגבש ולהמשיך לפתח את ה-"רב תחום" (לא תחום יחיד!) של "מערכות ומשאבים", ולמצוא דרכים להנחיל את ההשקפות ואת דרכי החשיבה שיפותחו לציבור הרחב, לאקדמיה ולמקבלי ההחלטות.
ברור לי שעצם הרעיון להציע משהו אחר במקום כלכלה יעורר תגובות נזעמות עד מזלזלות (כולל "מתחת לכבודי להתיחס"). אך אני מבקש להדגיש: מדובר על החזרת תחומים שלמים, שהכלכלה והכלכלנים הדירו אל השולים, אל מרכז הבמה התיאורטית והמעשית. בהמשך הבלוג אני מתכוון להראות שגם כלכלנים ביקורתיים רבים סבורים כי צריך לעשות זאת.