יום שבת, 11 במאי 2013




עובדות ועקרונות כלכליים שחשוב לדעת כשיוצאים להפגין


בשיח הקיצוצים וה-"בור התקציבי הענק" נשכחות עובדות חשובות ונזנחים עקרונות כלכליים בסיסיים לטובת סיסמאות חלולות ועובדות משניות בחשיבותן.

עובדות חשובות:


1.      החסכון הפנסיוני במדינת ישראל הוא כטריליון שקל[1] .  זהו סכום גדול פי 50 מן הקיצוץ בתקציב. רובו של סכום זה איננו תורם היום לצמיחה[2] . אם אפילו חלק קטן מסכום זה יופנה לפעילויות בעלות חשיבות כלכלית וחברתית, שאת תרומתן לצמיחה וליכולת הכלכלית העתידית של מדינת ישראל אפשר להעריך במידה גבוהה של ביטחון, ניתן יהיה: ליצור מקומות מקומות עבודה מפרנסים שיחליפו את מקומות העבודה שאינם מפרנסים היום; להקים תוכניות הכשרה והסבה מקצועית בהיקף רחב, שבקצה האופק שלהן תעסוקה מועילה ומפרנסת; לפתור בעיות סביבתיות וחברתיות קשות שהוזנחו ועודן מוזנחות מזה עשורים(!); ולהבטיח עליה בהכנסות המדינה (גם ממסים נוספים שייגבו הודות לעליה בפעילות הכלכלית) וירידה בהוצאותיה על נזקים שגורמות בעיות אלה. כל הויכוח (המוצדק) על הרווחים הכלואים ועל ההטבות לחברות הגדולות, איננו קשור כלל ליכולת לפתור את המשבר הכלכלי. באמצעות שימוש בחסכונות הפנסיוניים, שעבורם יונפקו אגרות חוב ייעודיות, ניתן להקים פרויקטים ופעילויות על בסיס כלכלי שישפרו את מצבה של המדינה ושל כל הפרטים החיים בה. אין בשימוש זה כדי לסכן את כספי החוסכים – להיפך. מדובר בהשקעות סולידיות שיניבו תשואה נאה ברמת ודאות גבוהה (למשל, למניעת תמותה של 5000 איש בשנה מזיהומים בבתי חולים יש ערך כלכלי העולה על עלות העסקתם של 40 רופאים, מומחים למניעת זיהומים[3]. תוך זמן קצר ניתן להכין רשימה של פרויקטים ופעילויות חיוניים וכדאיים כלכלית, שימומנו ע"י אג"ח ייעודיות) . במקביל – מסיבות של צדק חלוקתי – יש להתמודד עם חלוקת נטל המס.
2.      למדינת ישראל יתרות מטח של כ-80 מיליארד דולר[4]  (נכון לסוף 2012). יתרות אלה מאפשרות למדינה לנקוט מדיניות כלכלית עצמאית שאיננה משועבדת להשקפותיהן של חברות דירוג האשראי הבינלאומיות, אותן חברות שהעניקו דירוג של AAA לגיבורות המשבר הפיננסי בארה"ב ב-2008[5] ולבנקים שהתאדו באיסלנד[6].
3.      שיעור האינפלציה במדינת ישראל (1.63% בשנת 2012)[7] הוא נמוך. היא אומנם צפויה לעלות השנה – אך בעיקר בגלל עליית המסים, ולא בגלל "התחממות המשק" (סביר יותר שתהיה התקררות).


עקרונות כלכליים חשובים שנזנחו:


1.      מדינה בעלת מטבע משלה יכולה להזרים למשק כל סכום שתרצה. אין לה אוברדראפט. היא לא תקבל "טלפון מן הבנק". נכון, ישנן מגבלות: הזרמה בלתי מבוקרת במשק עם תעסוקה מלאה עלולה לגרום לאינפלציה. אלא שלא זה המצב אצלנו: ההערכות לשיעור האבטלה האמיתי במדינה נעות בין 11.5%[8] ללמעלה מ-26%[9] (מישהו הזכיר את ספרד?). המספר הצנוע של 6.6% המצוטט על ידי הלמ"ס[10]  אינו כולל עובדים במשרות חלקיות שהיו רוצים לעבוד משרה מלאה, מובטלים, שכאשר נגמרים להם דמי האבטלה אינם מתייצבים בלשכת התעסוקה, עצמאים קטנים מחוסרי עבודה, ואנשים ששוללים להם את דמי האבטלה. הוא כמובן לא כולל נשים ערביות וגברים חרדים, שכלל אינם נספרים.
האינפלציה, כאמור, נמוכה, ובפעולה נכונה, שתיצור מקומות עבודה מועילים שיגדילו את התפוקה במשק, אין סיבה שהאינפלציה תגדל לשיעורים מסוכנים. תפקידה של המדינה הוא לפעול לקידום תעסוקה מפרנסת, ואת זה היא נמנעת מלעשות!


2.      גופים עסקיים שוקלים עלות מול תועלת, סיכון מול סיכוי. שום חברה המתנהלת נכון איננה נמנעת מלקחת הלואות "כי אין לנו כסף", במצב שבו היא מעריכה כי הסיכון הנובע מלקיחת ההלואה נמוך מזה הנובע מהימנעות ממנה, ובודאי כאשר הערכת התועלת מראה כי היא עולה בהרבה על העלות. האוצר מתנהל שנים רבות לפי עקרונות גזבריים של "יש לי\ אין לי". מי שראה עיסוק בהערכות עלות מול תועלת במשרד האוצר בבואו לשקול את גודל הגרעון – שיקום!. מי שראה הערכת סיכונים, שבה משוקללים הסיכונים הפיננסיים למדינה בשל השקעה בחברה ובסביבה, כנגד הסיכונים בהזנחתם – שיקום! מתי לאחרונה שמענו באוצר על תוכנית רצינית לעצירת בריחת המוחות? הפחתת שיעור העוני ועומקו? על הסיכונים במדיניות כלכלית שאיננה פועלת ברצינות להתמודד עם בעיות אלה?
3.      אין נסים. אין דבר כזה: "יהיו שנתיים קשות ואחרי כן יהיה מצויין". מי שמכיר דינמיקה של תהליך של התכווצות, המסתיים "ספונטנית" בהיפוך מגמה – שיקום! כל משבר כלכלי הסתיים באמצעות הגדלת הפעילות הכלכלית בידי הממשלה – ובעקבותיה, באמצעות המכפיל הכלכלי – באמצעות המגזר העסקי. כך נחלצה ארה"ב מן השפל הגדול של שנות השלושים של המאה ה-20. גרמניה מן החורבן של מלחמת העולם השניה. כך גם יפן. וגם היום – כלכלנים מובילים בארה"ב כפול קרוגמן ורוברט רייך קוראים לממשל להזרים כסף לעבודות ציבוריות. וכך גם אצלנו – המנגנון היחיד העולה על הדעת, שיוכל להפוך את מגמת ההתכווצות הוא הרחבת פעילות ביוזמה ממשלתית. במקום זאת, נוקטת הממשלה מדיניות שתביא את המדינה למיתון. ואז – מה? תוכנית חילוץ בהיקף כפול ומשולש? תוכנית חירום של תחנונים לישראלים שירדו מן הארץ בשל יוקר מחיה בלתי אפשרי? הכפלת המשטרה כדי להתמודד עם האלימות הגוברת בקרב המיואשים והמנוכרים למדינה שהפקירה אותם?
ההפגנות נגד תוכנית ביבי-לפיד אינן צריכות להתמקד ביאיר לפיד ובאישיותו, או בשאלה אם שיקר או לא.
ההפגנות צריכות להתמקד במדיניות הכלכלית, בעובדות הנשכחות ובעקרונות הכלכלייים המשובשים העומדים בבסיס התוכנית, ובדרישה למדיניות אחרת, אחראית באמת.. 
רוב הציבור אומר לעצמו כי "איננו מבין בכלכלה", וש-"אם הפרופסורים והמבינים אומרים שאין ברירה – כנראה אין ברירה". אז זהו, שלא. ישנם פרופסורים לכלכלה – גם בארץ, ובעיקר בחו"ל, שיודעים אחרת. קולם איננו נשמע כאן. אפשר להזמין אותם ולבקש מהם "דעה נוספת" לפני הניתוח המסוכן. אני בטוח שדעתם תהיה מעניינת.
אחרי שנבין את הפירכה במדיניות הנוכחית, נדרוש מדיניות אחרת: מדיניות של השקעה בחברה ובסביבה, של יצירת מקומות עבודה מפרנסים, של גדילה, של אופק לקראת חזון ראוי של חברה מתוקנת. האתגר קל ממה שמנסים למכור לנו המצדדים בתוכניות ביבי-לפיד. לא חסר במדינה כסף, ולא חסרים ידע ואנשים שיוכלו לבנות תוכנית כזה ולבצעה. כל מה שצריך – זה רצון. וכמו שאמר הרצל – "אם תרצו – אין זו אגדה".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה