הדקו את החגורות: השוק החופשי צונח

הגענו למשבר. ראש הממשלה, האוהב לדמות התנהלות כלכלית לטיסה, ואת עצמו לקברניט האוחז בהגאים, בודאי יסכים כי במצב של בעיה חמורה אין לצפות שהטייס האוטומטי יפתור את הבעיה: נדרשת התערבותו היזומה של הטייס. ובנמשל - לא צפויה התאוששות שתובל אוטומטית על ידי המגזר העסקי: במצב שוק שאין בו קונים אין לחברות שום טעם ליצר יותר או להפיק יותר. גם אם תקבלנה החברות אשראי נוח יותר והטבות רבות יותר – לא יהיה בכך להפוך את המגמה: מה הטעם לייצר למלאי, אפילו בעלויות נמוכות יותר, כאשר אין קונים לתוצרת? בקרוב נראה עליה חדה בפיטורים, ועימה נכנס עמוק יותר לספירלת המשבר: כוח הקניה של הציבור ירד, חברות לא תמצאנה קונים. אלה מביניהן הנמצאות בקשיים ייסגרו ויפטרו את כל עובדיהם. אלה שאינן נמצאות בקשיים יפחיתו, או לפחות יקפיאו את רמת הפעילות שלהן, ויפטרו חלק מעובדיהן. רמת הביקושים תרד, התעסוקה תמשיך לרדת וכך יתנהל לו תהליך הרסני שיגביר את עצמו בכל סיבוב של הספירלה. מי שרואה במגזר הפרטי גורם שייצור מקומות עבודה חדשים בעתיד הנראה לעין – שיקום!

זה הזמן ליזמות ממשלתית. הממשלה חייבת לצאת מהלך הנפש של הפניקה הפסיבית, מן הקפאון הנמרץ שבו היא שקועה: "החלטות אמיצות", כגון קיצוצים והעלאת המיסים העקיפים, המעמיקים את המשבר, "אחריות לא להגיע ליוון וספרד" המקרבת אותנו לרמות אבטלה שלהן בקצב מואץ. ישנה שאלה אחת שבה צריכה הממשלה לעסוק: כיצד ניתן, בנסיבות אלה, ליצור מקומות עבודה שיאפשרו את קליטת המפוטרים מן המגזר העסקי, לשמר ולפתח את ההון האנושי שלהם, ולמנוע מעבר למדרגה הבאה של מצוקה חברתית?

כלכלני האוצר וכלכלנים רבים אחרים מכירים את סכנת הספירלה המשברית, אך חוששים מגרעון לא מבוקר, מ-"בור שלא ניתן יהיה למלאו". עד כדי כך גדול חששם, שהם מעדיפים להעמיק את המשבר ולא לאפשר לממשלה להוציא יותר כסף. אך זוהי גישה גורפת, השופכת את התינוק יחד עם מי האמבטיה. אם נתאמץ מעט, נוכל לאתר מספר גדול של פעילויות ספציפיות, שתוך מספר שנים תוכלנה להניב לממשלה הכנסות שיעלו על עלותן. "על הדרך" הן גם ישפרו את מצבם של התושבים במדינה, גם על ידי פתרון בעיות קשות וגם באמצעות יצירת מקומות עבודה. כדוגמה פשוטה: פרוייקט בטיחות ספציפי בצומת קטלני (למשל: התקנת רמזורים) יחסוך בפצועים והרוגים, שעלותם לממשלה עולה בהרבה על עלות הפרוייקט. בעלות שתיחסך לממשלה נכללים גם הנזקים הישירים (הוצאות מערכת הבריאות והביטוח הלאומי), וגם נזקים עקיפים (אובדן ההכנסות ממיסים שלא ישולמו יותר על ידי הנפגעים עצמם, וגם על ידי שאר הגורמים במשק כתוצאה של המכפיל הכלכלי). למען הסר ספק, לא מדובר בפרויקטים ענקיים של בטון ומלט: פרויקטים חברתיים כגון שיקום אפקטיבי של אסירים, ושיקום רב-תחומי של מכורים לסמים ואלכוהול הינם בעלי כדאיות כלכלית עצומה. דו"ח "סולמות וחבלים" של ארגון בריטי בשם "דלתות מסתובבות", העוסק בשיקום עבריינים ומכורים לסמים, בעלי כישורים נמוכים לחיות בחברה הנורמטיבית, מצביע על הצלחה משמעותית – ירידה של 22% בחזרה לביצוע עברות, וביצוע עברות חמורות פחות על ידי משתתפי התוכנית שלא נגמלו לחלוטין מאורח החיים העברייני.

משוקם, המצליח להתפרנס מעבודה במקום מפשע, מפסיק לגרום הפסדים ומביא תועלת. השקעה בשיקום הינה כדאית ביותר בחישוב כלכלי. בדו"ח של הכנסת משנת 2007  מצויין כי מספר המכורים לסמים קשים בארץ נאמד בכ-12500, וחלקם אינם זוכים לטיפול כלל בשל העדר הקצאת משאבים. הממשלה נמנעת מהוצאה קטנה ועומדת בהמשך בפני נזק גדול.

 בבדיקה כלכלית פרטנית ניתן לזהות מספר רב של פרויקטים ופעילויות, שביצוען עשוי להניב לממשלה רווח. את הבור ניתן למלא לא על ידי הטלת מסים על התושבים הקורסים, אלא על ידי פתרון בעיות שעלותן עצומה.

היקף הפרויקטים והפעילויות בעלי פוטנציאל הרווח לממשלה הוא עצום – עשרות מיליארדי ש"ח. רק בתחום הבטיחות בדרכים נעות הערכות הנזק השנתי בין 10 ל-15 מיליארד. פרויקטים ופעילויות בתחום זה בהיקף של מספר מיליארדים יניבו לממשלה חסכונות גבוהים יותר.

הממשלה חייבת לפעול בתחום זה כמו חברת השקעה: גוף רציני יבצע סקר לזיהוי פרויקטים ופעילויות מומלצים. יוכנו "תוכניות עסקיות" בראיה ממשלתית, שהקריטריון הכלכלי עבורן הוא יחס תועלת/ עלות במונחים כלכליים.

מימון הפעילויות יוכל להתבצע על ידי אג"ח מיועדות, שיירכשו על ידי גופי ההשקעה הציבוריים במשק, בתשואה מובטחת, שתתבסס על הניתוח הכלכלי ב-"תוכניות העסקיות" האמורות.

בצורה כזאת ניתן יהיה להפריד בין הוצאות "המהוות עליה מסוכנת בגירעון" לבין השקעות ממשלתיות. הפרדה כזאת תאפשר להחריג סכומים גדולים מאוד מן התקציב הנתון לקיצוצים המתוכננים ולאלה שצילם המאיים כבר נראה באופק.

זוהי האחריות הנדרשת מן הממשלה: לצאת מן ההתיחסות הגורפת לכל הוצאת כסף ממשלתי כאל רע, הכרחי או שיש לקצצו, לבחון באופן פרטני את מהותה של כל הוצאה כזאת, ולהכיר בכל אלה שעברו את מבחן "התוכנית העסקית" כהשקעה. כך גם נוכל להסביר לכל המדרגים הבינלאומיים שיש הוצאות ויש השקעות. בדו"חות הממשלה יופיעו ההשקעות כנכסים – וכך לא יהיה בהן כדי להגדיל את הגירעון. כך גם במאזניהן של חברות עסקיות: ישנה הבחנה בין הוצאות להשקעות.

חשיבה כזאת, המבחינה בין הוצאה להשקעה, מאפשרת גם להתייחס בצורה נכונה לסוג הון שנשכח בדיון הציבורי שלנו: ההון האנושי. בזמן שהעולם שוקע בתרדמה כלכלית, כשמובטלים למיליוניהם באירופה מאבדים את כישוריהם המקצועיים, וכשמערכות חינוך דועכות במקומות אחרים מאבדות את יכולתן להכין לשוק העבודה עובדים ומומחים בדרגה גבוהה – אנחנו חייבים לנהוג הפוך: להשקיע בהון אנושי. להשקיע  בחינוך ובהכשרה מקצועית. המשבר העולמי יימשך כמה שנים, אך בסופו של דבר העולם יצא ממנו, והמגזר העסקי יחפש אז הזדמנויות להשקעה. הוא יעדיף מדינות שבהן יוכל למצוא עובדים ברמה גבוהה יותר. הדבר הנכון בעת משבר הוא להשקיע בהון האנושי. חברות דירוג האשראי יבחינו בין הוצאה להשקעה. הצמיחה העתידית שתגיע הודות לפריון עובדים משופר תוכל לממן את החזרי ההלואות שיידרשו בתקופת ההאטה.

בעיות גדולות דורשות לפעמים גישה חדשה. המפתח להתמודדות עם המשבר הוא יזמות ממשלתית. המגזר העסקי, המגזר השלישי והאקדמיה ישמחו להיות שותפים ליזמה זו – אך ללא הובלתה בידי הממשלה לא נראה באופק מוצא מן המשבר.