יום שישי, 30 בספטמבר 2011

על קדושה ואחריות


אל מול הדרישות הכלכליות שמציבה המחאה, מציבה הממשלה, ואיתה ועדת טרכטנברג, עקרון קדוש: "אי פריצת מסגרת התקציב", אליו נלוית הקביעה שכל הגדלה של מסגרת התקציב היא בגדר חוסר אחריות. ראש הממשלה אומר זאת תוך הפניית הציבור לתרחישי אימים של התמוטטות וקריסה. כך מדבר שטייניץ. וכך גם אומר מנואל טרכטנברג. ביומן הבוקר של 15.8.11 הושמעו דברי טרכטנברג על העיקרון הנוסף שלו – "הוא לא מוציא מה שאין לו". אמירה מעניינת מאוד: האם הוא מתכוון לומר שמתן הלואות או לקיחתן  היא עניין פסול? האם זוהי עמדתו של המועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל לעצם קיומם של בנקים?
הקביעה הנחרצת שלא תשתנה מסגרת התקציב ראויה לבחינה מחודשת. כלכלה היא תחום עיסוק כמותי. רוב ההחלטות הכלכליות אינן עוסקות בשאלות של "כן או לא", אלא  בשאלות של  "כמה". תקציב המדינה איננו אומר "הממשלה תוציא כסף על בריאות", אלא "הממשלה תוציא X שקלים על בריאות במהלך שנת התקציב". באופן דומה, יש לעסוק בנושא "פריצת מסגרת התקציב" באופן כמותי. מה יקרה אם מסגרת התקציב תוגדל ב-10 מיליארד ש"ח? ב-100 מיליארד ש"ח? אם קיימת הסכמה בין כלכלנים מקצועיים שהוספת 100 מיליארד ש"ח עלולה לגרום לאינפלציה בלתי מרוסנת – יהיה זה חוסר אחריות לעשות זאת. אם יש הסכמה שהוספת 10 מיליארד ש"ח איננה עלולה ליצור אפקט כזה – יהיה זה לא נכון להימנע מהגדלת הגירעון בתקציב בסכום זה.
הקדושה המיוחסת למסגרת התקציב איננה מוצדקת. המועצה הלאומית לכלכלה, בשיתוף האוצר ובנק ישראל, קבעו את גודל הגירעון בתקציב באמצעות "הכלל הפיסקאלי החדש" שאומץ על ידי הממשלה באפריל 2010. במסגרת הכלל נקבע גודל הגרעון על פי היחס בין "יעד היחס חוב-תוצר" לבין "יחס חוב-תוצר" בפועל. הפרמטר היחיד שאיננו תוצאה של מדידה סטטיסטית של המשק הישראלי הוא "יעד היחס חוב-תוצר". יעד זה נקבע ללא כל התיחסות למצב הכלכלה והחברה הישראליים – אלא כממוצע של הפרמטר הזה עבור מדינות ה-OECD. מדהים לראות, שישראל היא המדינה היחידה בארגון, המכווננת את תקציבה על פי מדינות זרות. ממוצע ה-OECD בעת דיוני המועצה הלאומית לכלכלה היה 60%. יחס החוב-תוצר (2009) של יפן היה 180%. של איטליה – 107%. של בריטניה – 75%. של לוקסמבורג – 8.5%. 
מה היה קורה אם היתה מצטרפת ל-OECD עוד מדינה מן הזן של לוקסמבורג – האם זה היה מחייב את הממשלה לערוך קיצוצים "בבשר החי"? ואם היתה מצטרפת מדינה נוספת דמוית יפן – האם זה היה מחייב אותנו "להתפרע"? אולי במקום חישוב פשטני ובלתי קשור לחלוטין למצבה הספציפי של החברה הישראלית, ישבו הכלכלנים ויצביעו על גודל גירעון מעודכן, שיאפשר שיפור בכיוון של צדק חברתי, ללא גלישה לאינפלציה מסוכנת?
אנשי האוצר ניכסו לעצמם את מושג ה-"אחריות", שהשימוש היחיד שהם עושים בו קשור לשמירה על מסגרת התקציב. אין שום קשר בשיח האוצרי בין אחריות למתן שירותי חינוך ובריאות ברמה ראויה. אין קשר בין אחריות לתשתיות כיבוי אש. אין אחריות להשגת יעדים חברתיים – ואפילו לא להגדרתם. שיח זה לא השתנה כהוא זה מאז החלה המחאה. מנתניהו ושטייניץ  ועד טרכטנברג – מושג האחריות משויך באופן בלעדי לשמירה על מסגרת התקציב.
הגיע הזמן לשנות את השיח הזה. "אחריות" איננה נחלתם של הבלעדית של קפוצי היד באוצר. איש מן הדורשים צדק חברתי איננו מעוניין בהיפר אינפלציה ובפשיטת רגל של המדינה. כלכלנים מן השורה הראשונה מייעצים לאנשי האוהלים – וגישתם איננה אחראית פחות מזו של אנשי האוצר. הגיע הזמן לשיח פתוח, בגובה העיניים, ללא ייחוס קדושה למסגרת התקציב וללא התנשאות בשם בלעדיות על ה-"אחריות".


המאמר פורסם לראשונה ב-"העוקץ"

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה