יום שישי, 30 בספטמבר 2011

על קדושה ואחריות


אל מול הדרישות הכלכליות שמציבה המחאה, מציבה הממשלה, ואיתה ועדת טרכטנברג, עקרון קדוש: "אי פריצת מסגרת התקציב", אליו נלוית הקביעה שכל הגדלה של מסגרת התקציב היא בגדר חוסר אחריות. ראש הממשלה אומר זאת תוך הפניית הציבור לתרחישי אימים של התמוטטות וקריסה. כך מדבר שטייניץ. וכך גם אומר מנואל טרכטנברג. ביומן הבוקר של 15.8.11 הושמעו דברי טרכטנברג על העיקרון הנוסף שלו – "הוא לא מוציא מה שאין לו". אמירה מעניינת מאוד: האם הוא מתכוון לומר שמתן הלואות או לקיחתן  היא עניין פסול? האם זוהי עמדתו של המועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל לעצם קיומם של בנקים?
הקביעה הנחרצת שלא תשתנה מסגרת התקציב ראויה לבחינה מחודשת. כלכלה היא תחום עיסוק כמותי. רוב ההחלטות הכלכליות אינן עוסקות בשאלות של "כן או לא", אלא  בשאלות של  "כמה". תקציב המדינה איננו אומר "הממשלה תוציא כסף על בריאות", אלא "הממשלה תוציא X שקלים על בריאות במהלך שנת התקציב". באופן דומה, יש לעסוק בנושא "פריצת מסגרת התקציב" באופן כמותי. מה יקרה אם מסגרת התקציב תוגדל ב-10 מיליארד ש"ח? ב-100 מיליארד ש"ח? אם קיימת הסכמה בין כלכלנים מקצועיים שהוספת 100 מיליארד ש"ח עלולה לגרום לאינפלציה בלתי מרוסנת – יהיה זה חוסר אחריות לעשות זאת. אם יש הסכמה שהוספת 10 מיליארד ש"ח איננה עלולה ליצור אפקט כזה – יהיה זה לא נכון להימנע מהגדלת הגירעון בתקציב בסכום זה.
הקדושה המיוחסת למסגרת התקציב איננה מוצדקת. המועצה הלאומית לכלכלה, בשיתוף האוצר ובנק ישראל, קבעו את גודל הגירעון בתקציב באמצעות "הכלל הפיסקאלי החדש" שאומץ על ידי הממשלה באפריל 2010. במסגרת הכלל נקבע גודל הגרעון על פי היחס בין "יעד היחס חוב-תוצר" לבין "יחס חוב-תוצר" בפועל. הפרמטר היחיד שאיננו תוצאה של מדידה סטטיסטית של המשק הישראלי הוא "יעד היחס חוב-תוצר". יעד זה נקבע ללא כל התיחסות למצב הכלכלה והחברה הישראליים – אלא כממוצע של הפרמטר הזה עבור מדינות ה-OECD. מדהים לראות, שישראל היא המדינה היחידה בארגון, המכווננת את תקציבה על פי מדינות זרות. ממוצע ה-OECD בעת דיוני המועצה הלאומית לכלכלה היה 60%. יחס החוב-תוצר (2009) של יפן היה 180%. של איטליה – 107%. של בריטניה – 75%. של לוקסמבורג – 8.5%. 
מה היה קורה אם היתה מצטרפת ל-OECD עוד מדינה מן הזן של לוקסמבורג – האם זה היה מחייב את הממשלה לערוך קיצוצים "בבשר החי"? ואם היתה מצטרפת מדינה נוספת דמוית יפן – האם זה היה מחייב אותנו "להתפרע"? אולי במקום חישוב פשטני ובלתי קשור לחלוטין למצבה הספציפי של החברה הישראלית, ישבו הכלכלנים ויצביעו על גודל גירעון מעודכן, שיאפשר שיפור בכיוון של צדק חברתי, ללא גלישה לאינפלציה מסוכנת?
אנשי האוצר ניכסו לעצמם את מושג ה-"אחריות", שהשימוש היחיד שהם עושים בו קשור לשמירה על מסגרת התקציב. אין שום קשר בשיח האוצרי בין אחריות למתן שירותי חינוך ובריאות ברמה ראויה. אין קשר בין אחריות לתשתיות כיבוי אש. אין אחריות להשגת יעדים חברתיים – ואפילו לא להגדרתם. שיח זה לא השתנה כהוא זה מאז החלה המחאה. מנתניהו ושטייניץ  ועד טרכטנברג – מושג האחריות משויך באופן בלעדי לשמירה על מסגרת התקציב.
הגיע הזמן לשנות את השיח הזה. "אחריות" איננה נחלתם של הבלעדית של קפוצי היד באוצר. איש מן הדורשים צדק חברתי איננו מעוניין בהיפר אינפלציה ובפשיטת רגל של המדינה. כלכלנים מן השורה הראשונה מייעצים לאנשי האוהלים – וגישתם איננה אחראית פחות מזו של אנשי האוצר. הגיע הזמן לשיח פתוח, בגובה העיניים, ללא ייחוס קדושה למסגרת התקציב וללא התנשאות בשם בלעדיות על ה-"אחריות".


המאמר פורסם לראשונה ב-"העוקץ"

יום שבת, 30 ביולי 2011

לוח מחוונים כלכלי-חברתי


כולנו מכירים את דבריו של ר' עקביא בן מהללאל הנאמרים בלוויות: "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". אם ניקח טקסט דתי זה להקשר שונה לחלוטין – ונשתמש בו כמדריך מקוצר לקביעת מדיניות חברתית כלכלית – נוכל לשפר באופן דרסטי את המצב הכלכלי-חברתי במדינה.
"דע מאין באת" – קובע המדיניות חייב לדעת מהו המצב הכלכלי-חברתי הנוכחי. "לאן אתה הולך" – לאיזה מצב כלכלי-חברתי המדיניות נועדה להביא את המשק והחברה. "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – במדינה דמוקרטית הדין וחשבון ניתן לפני הציבור, שתפקידו לשפוט אם קובעי המדיניות פעלו נכון לטובתו.
המפתח לקביעת מדיניות כלכלית, אם כך, הוא ייצוג נכון של המצב – הרצוי והמצוי – של החברה והכלכלה. אם המצב מיוצג נכון – ואם אנשי המקצועי יודעים לתת ייעוץ נכון כיצד להגיע ממצב מצוי למצב רצוי – ניתן לקבוע מדיניות כלכלית אפקטיבית. מה שאנו רואים היום, במשברי הקוטג', הרופאים והדיור (רשימה זמנית), הוא תוצאה של מדיניות בלתי אפקטיבית. אחת הסיבות העיקריות להגעה למשבר הוא השתתת ייצוג המצב על פרמטרים מקרו-כלכליים שאינם מייצגים כלל את רווחת הציבור. העובדה, שבצד "נתוני צמיחה מצויינים" צצות מחאות קשות המאיימות להתפתח למשבר שיפיל את הממשלה, מעידה על העדר מוחלט של התאמה בין המדדים המשמשים לקביעת מדיניות לאלה המשקפים את טובת הציבור. אי התאמה זו גורמת לכך, שננקטת מדיניות המחריפה מצוקות, וכשאלה מתפרצות, פעם בכמה שנים, צצה הממשלה עם תוכניות ועם אמירות ש-"אין פתרונות פלא" והציבור יידרש להתאזר בסבלנות. בכך הממשלה צודקת – אך אין היא מסבירה מדוע היא הניחה (יחד עם קודמותיה) למצוקות להתפתח לרמת משבר. אילו נעשה שימוש במדדים הקשורים למצוקות הציבור, ניתן היה לנהל במשך תקופה ארוכה מדיניות שתימנע ממשברים.
המדד העיקרי המשמש היום לקביעת מדיניות כלכלית בישראל הוא הצמיחה, כפי שניתן לראות ממשפט הסיכום של הודעה לעיתונות של דוברת שר האוצר , וכן מן העובדה, שבמכרז
 "מתן שירותי ייעוץ לגיבוש אסטרטגיה כלכלית חברתית למדינת ישראל" מופיעה המילה "צמיחה" ארבע פעמים, אך המלים "חינוך", "בריאות" ו-"דיור" אינן מופיעות כלל. (המכרז יצא במרץ 2011 ובתחילת יולי הודיע משרד האוצר על הזוכה: תאגיד ראנד האמריקאי.  השגתי את טקסט המכרז "ממקורות יודעי דבר" – אך לא אתרתי אותו באינטרנט).

מדד הצמיחה כבסיס למדיניות כלכלית חברתית נתון בספק כבד מיום שהומצא: למרבה הפלא, פרופסור סיימון קוזנץ, ממציא המדד, הזהיר מפני שימוש בו כבר ב- 1934 בנאום לקונגרס האמיקאי, בו אמר: "...על רווחתה של אומה לא ניתן להסיק ממדד של הכנסה לאומית..". בעשרים השנים האחרונות הועלו הצעות רבת למדדים אלטרנטיביים למדד הצמיחה כבסיס לקביעת מדיניות כלכלית. אחת מן המקיפת בעבודות אלה היא הדו"ח של ועדת סטיגליץ-סן-פיטוסי. דו"ח זה מציע ליצור מערכת של מדדים אלטרנטיביים, ולא מדד יחיד. כדוגמה מוכרת לכל אחד מאיתנו ניתן לחשוב על האופן שבו נבחנת בריאותו הגופנית של אדם: בבדיקת דם סטנדרטית מופיעים עשרות מדדים, ודי בכך שאחד יחרוג מן התחום הנורמלי כדי להריץ אותנו לרופא. ואם כך הדבר בנוגע לבריאותו של אדם יחיד, מדוע חושבים מקבלי ההחלטות שדי במדד יחיד כדי לקבוע את בריאותה של חברה שלמה?

מדידה חברתית-כלכלית מושכלת דורשת, אם כן, לוח מחוונים רחב ומערכת אקונומטרית וסטטיסטית מתאימה  שתספק את הנתונים למחוונים.  מערכת המחוונים צריכה להיות נגישה למשתמש – בין אם הוא הדיוט, חוקר כלכלת המדינה, או יועץ למקבלי החלטות. לוח מחוונים כזה היה מראה למקבלי ההחלטות ולציבור שזה זמן רב הולכות ומצטברות בעיות קשות, ולא זו בלבד שאינן נפתרות, אלא הן הולכות ומחמירות. שימוש מושכל בלוח המחוונים היה מונע את הפרקטיקה הנהוגה של הגעה למשבר, מחאה על סף יציאה משליטה, הוצאת תוכניות אפויות למחצה בהליך מזורז ובלתי ראוי – והמתנה למשבר הבא.

דוגמה יפה ללוח מחוונים כזה ניתן לראות באתר "מצבה של ארצות הברית" (The State of the USA)  . האתר מציג ויזואליזציה יפה כמבוא להבנת התקציב הפדרלי  ומדדים שונים בתחומי מפתח חשובים כבריאות, חינוך  ועוד. מדדים אלה מראים התפתחות על פני זמן ובהשוואה למדינות אחרות.

הגיע הזמן להתנהלות חברתית-כלכלית אחרת בארץ. לא עוד שמחה וששון על מדד יחיד של "צמיחה" – כי אם שימוש במערכת מדדים משמעותיים. יהיה צורך בהשקעה גדולה ביצירת המנגנונים שיספקו נתונים בצורה אמינה, ובחינוך של מקבלי ההחלטות והציבור לשימוש במחוונים, ולזיהוי בעיות עוד בטרם יהפכו לענקיות. אך זוהי הדרך היחידה לצאת לדרך חדשה, שאיננה תנועה ממשבר למשבר תוך גרימת סבל רב למרבית האוכלוסיה. 

יום שבת, 4 ביוני 2011

על ההכרח בהסכמות חלקיות (או: איך אפשר לקדם שינוי במדיניות החברתית?)


אינסוף מאמרים נכתבים על המצב החברתי המדרדר במדינה, על כך ש-"מצבה הנפלא של הכלכלה" איננו בא לידי ביטוי במצבה של רוב האוכלוסיה. ביקורת רבה מושמעת על מדיניות הממשלה בתחומי הכלכלה והחברה. בקרב פעילי מפלגות שונות – כולל אלה שבקואליציה - נשמעת אי נחת גוברת מן המדיניות הכלכלית-חברתית. קמים תנועות וארגונים חברתיים לקידום שינויים במדיניות זו. ומאומה לא קורה. בחזית קובעי המדיניות לא מופיע קמט קל שבקלים. אין רמז להתגבשותה של מחאה שתדרוש באופן אפקטיבי שינוי במדיניות. מדוע?
המוחים ודורשי השינוי, אלה המקדישים למחאה ולמחשבה על התיקונים הנדרשים יותר מן הדרוש לכתיבת טוקבק נזעם בנוסח "מושחתים נמאסתם", הם אנשים חושבים. חלקם מקדישים לחשיבה זמן רב, מעלים אותה על הכתב ומפיקים תוכניות  מפורטות לתיקון המצב. ואז הם מדברים עם אחרים שכמותם. גם אלה חשבו וכתבו. והנה, למרבה אי ההפתעה, ישנם הבדלים בין תוכניותיהם המפורטות. או בהשקפותיהם לגבי הסיבות שהביאו למצב הנוכחי. או בחזון אחרית הימים שלהם. או בהשקפותיהם בנושאי חוץ וביטחון. אין ביכולתם להסכים על מסמך משותף. האופוזיציה למדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה נותרת מפוררת לחלקיקי חלקיקים, גם במערכת הפוליטית וגם בשיח הציבורי. הכלבים פועים והשיירה עוברת.
מה צריך לעשות?
כמינימום, חשוב להבין שהסיכוי להגיע במדינת ישראל להסכמה של ציבור רחב על השקפת עולם מקיפה, גם בחברה ובכלכלה, גם בנושאי חוץ וביטחון, גם בנושאי דת ומדינה ובנושאים חובקי עולם נוספים – הסיכוי לכך אפסי עד לא קיים. אינני בא לרפות את ידיהם של ההוגים ומגבשי התובנות, המבקשים להגיע לניסוחה של השקפת עולם כוללת. ייתכן שיוכלו לכתוב ספר נפלא, אך הסיכוי לשכנע רבים לאמץ את השקפתם על קרבה וכרעיה דל ביותר.
מה כן אפשרי? אפשר וצריך לבחור מתוך המסכת הרחבה תחום מסוים, צר בהרבה מן המכלול כולו, אך לא צר מדי, כדי שיהיה משמעותי מספיק למספר גדול של אנשים. אפשר וצריך לנסח את הרעיון כולו במשפט יחיד, שאותו ניתן להסביר בעמוד אחד. צריך להאבק בפיתוי להרחיב מעבר לכך. צריך להיות מוכן לקרוא ניסוחים של עמוד אחד שכתבו אחרים ולנסות להגיע להסכמות ללא בירור נוקב של כל מה שמעבר להסכמה זו.
באופן זה ניתן לגבש קואליציות "משונות" של דתיים, חרדים וחילונים. קואליציות של חברי ליכוד, ישראל ביתנו ועבודה וחד"ש. בפוליטיקה הישראלית הנוכחית אין לצפות לפילוח המפלגות לפי נושאים כלכליים-חברתיים. אך אפשרי בהחלט ליצור קואליציות נושאיות, חוצות מפלגות של חברי כנסת. הדבר גם מתקיים במסגרת "לובי" זה או אחר.
גם בקרב הארגונים החברתיים יש לפעול באופן דומה. יהיו ארגונים שיחליטו להתרכז בתחום מסוים, לנסח עבורו משפט ממצה עם עמוד מפרט. כל ארגון יוכל לעסוק גם בכל נושא אחר, לנסח השקפות מפורטות וכוללות – אך לגבי כל נושא ספציפי להסכים – או לא – מתוך בחינה של הנושא עצמו, מופרד מכל נושא אחר.
התנועה החברתית לישראל אמצה את נושא התעסוקה. במשפט קצר הוא מנוסח כך: "ממשלת ישראל חייבת לאפשר לכל אדם היכול ורוצה לעבוד בהיקף מלא בתנאים נאותים ובשכר המאפשר פרנסה". פירוט נוסף מנוסח בנייר עמדה בן פחות מעמוד.
כל אדם או ארגון המסכים לכך מוזמן להצטרף לדרישה זאת. מובן מאליו, שצפויים ויכוחים על האופן שיש להשיג מטרה זאת, על השאלה מה צריכה הממשלה באופן קונקרטי לעשות, מה פרוש "לאפשר"? האם זה כולל תעסוקה ישירה כעובד מדינה? כעובד חברה פרטית המספקת שירותים למדינה? ויכוח צפוי גם שאלות כמותיות: כמה שקלים זו "פרנסה"? האם בדרישה זו נכללים גם מתן שירותים חברתיים (חינוך ובריאות, למשל) מוזלים, או חינם? לעובד התלוי לפרנסתו בשכרו חשוב גם על מה הוא נדרש להוציא את הכנסותיו.
ברור, שלא ניתן להימנע מויכוחים אלה, אך אין להקדים אותם להסכמה על עצם הדרישה המובעת במשפט הקצר דלעיל.
כל התקדמות לעבר שיפור במצב החברתי-כלכלי במדינה מותנית בהשגת הסכמות חלקיות בנושאים שונים, הצפתן לדיון הציבורי וגיבוש קואליציות חוצות מפלגות במערכת הפוליטית. כל עוד לא נפתר הסכסוך עם הפלסטינים, כל עוד לא קיים קונסנסוס בנושאי דת ומדינה – אין שום סיכוי לקדם פתרון בעיות חברתיות-כלכליות בדרך אחרת.

יום שני, 7 בפברואר 2011

Purposeful ELR

Forward
This article concerns the concept of ELR (Employer of Last Resort) – the idea that government should apply a policy of full employment at living wage (not "minimum wage" as we know in Israel – since this wage is impossible to live with!).
Once the government adapts ELR – it takes care of providing any number of jobs required to complement the "natural" jobs (jobs existing prior to introducing ELR) and reach full employment. "Full employment", in William Vickrey's words, is the ability to get a job within 48 hours (William Vickrey (1914-1996) was a Nobel prize laureate in Economics).
Note that the current unemployment figures in Israel are greatly underestimated, since much of the current employment is at "minimum wage" and even below it.
ELR is a well known concept in the USA, the European Union, the World Bank and the OECD, to name a few. ELR was advocated by the late economists Hyman Minsky and William Vickrey. Some of its currently salient proponents are affiliated with the Levy Economic Institute. ELR is high on the publication agenda of Randal Wray and Mathew Forstater of the Levy Institute.
Endorsing an ELR program is not a quick fix. It requires careful planning and setting of a graduated time table. It requires much work for coordinating it with non-ELR jobs and dynamically changing the number of jobs in the ELR program in order to avoid inflation.   


Introduction
ELR is hailed as solution to systemic failures to provide decent employment to significant part of the population. Unemployment and indecent employment are major factors in creating poverty and extreme inequality. The recent events in Tunisia and Egypt are a dramatic manifestation of the consequences of these systemic failures.
As indicated, ELR claims to present a solution. ELR is supported by many economists. The Levy Institute is haven for some of its salient proponents. They have been advocating it for many years now. There is little progress in making ELR a household brand name for correct economic policy. At the same time there is no serious discussion of alternative solutions.
Why is the idea of ELR so marginalized? Why do so few of the Economics discourse leaders and decision makers mention it? Why is the public left with no prospects for improvement?
We should not satisfy ourselves with blaming it on Neo Liberals and corrupt politicians. The fact is that members of the public, even ones who are familiar with concept of ELR, do not consider it a solution for lack of detail regarding how it can actually be implemented. Many ELR propositions have not taken care of "the last mile" – how a practical ELR program gets Joe and Jill do a meaningful job – even one with prospects for promotion out of basic ELR wage.
The purpose of this article is to present ideas regarding the following question: "How can an ELR program systematically instill meaningful content into the jobs it creates?"
The answer to this question fills a vital gap in ELR propositions. It will also enable its proponents to present ELR to the general public and to decision makers in the political sphere as a viable solution to unemployment-/ indecent employment-generated poverty and inequality. Tunisia and Egypt events make answering this question ever more urgent.

"The Hillock and the Valley" parable
Said R. Abba: "… Two men, one of whom had a hillock in his field and the other a valley (or pit); he who had the valley, when he saw the hillock, said: If one would sell it to me, I would buy it to fill tip the valley. Then it happened they met, and he who had the valley said: Sell me the hill. And he answered: Take it for nothing, so that you remove it."
(excerpt from the Babylonian Talmud, Tract Megillah, translation: Michael L. Rodkinson, http://www.sacred-texts.com/jud/t04/meg02.htm, p.35)

The "Hillock and the Valley" parable tells the whole story, once we find what the Hillock and the Valley should be likened to. An ELR program creates a hillock of new employees. Just adding them to the economy is problematic. What are they supposed to do? The best thing we could do is finding a suitable valley to fill. Where should we look for the valley?

Filling up the Valley of Neglect
In fact, there's no need to look around very far. Most countries have had their share of neglect. Crumbling Infrastructure, collapsing education and health systems, traffic accidents, crime, deteriorated environment and social problems are sources of damage draining real wealth out of the economy. Most countries have ample plans and experts who propose effective corrective measures in their respective areas of expertise. Execution of such plans requires recruiting many new employees spanning a wide spectrum of education and skill – from unskilled to experts. A Benefit-Cost analysis for each individual plan can serve a means for prioritizing the plans. Financing good plans is not an issue: Like virgin soil, long neglected problems have a positive Benefit-Cost balance. The benefit to the government is two-sided:
As a service provider, required to spend its budget on coping with damage inflicted by a source of damage, the government will be exposed to lower costs in areas where damages are effectively mitigated. At the other side, the government will benefit from higher tax revenues received from people affected by less damage, from the new employees and by even more employees whose jobs are created by the economic multiplier effect.
The two men in the parable will get their level fields. ELR jobs are instilled with meaningful, useful content. Unemployment-/indecent employment-induced poverty can be eliminated at the same time that major societal and environmental problems are mitigated. No more workfare musical chairs: People recruited to ELR jobs programs will work in long-needed projects and activities, gaining dignity as they serve other people in alleviating their problems.
Systematic Survey of Damage Sources and Corrective Projects and Activities
A systematic survey of damage sources and corrective projects and activities is the complementary piece for turning ELR into PELR – Purposeful ELR. The survey, conducted as an on-going activity will create and maintain a bank of plans, each with its specific Benefit-Cost value, each requiring its own skill mix of workers, each with its own training requirements. Workers recruited for a project will benefit from training offering "light at the end of tunnel" – real jobs requiring the training they are in the process of acquiring. And there's much more to it: Projects and activities will offer opportunities for promotion and advanced expertise.
PELR – Multi-Disciplinary Endeavor
ELR has been a little known acronym used by Economists residing in the niches created by Minsky, Vickrey and a few others. PELR turns to a much broader audience: Experts in all potential areas suitable for initiating ELR projects and activities, and the general public, who will be able to understand the concrete benefits and the mechanics of a real ELR program.
ELR proponents will thus be able to get prime time for their vital propositions.
Conclusion
ELR is a solution to systemic failures to provide decent employment to a significant part of the population. It has not, however, been able to gain enough attention among Economics discourse leaders and decision makers. This may have been caused by not providing a clear way of instilling meaningful content into ELR jobs.
Such a way exists: Turning ELR jobs to coping with long neglected sources of damage to society and the environment. This way involves a multi-disciplinary endeavor by economists as well as other experts in many areas. This widening out from a niche in Economics thinking to a wide spectrum of disciplines is likely to buy-in many people's support to the idea of ELR and make the public recognize its merits – a crucial step for making decision makers adapt it.


יום שבת, 15 בינואר 2011

מיקור חוץ לחזון למדינת ישראל - הצעה להחזרת המנדט


הצעה להחזרת שלטון המנדט
לפי דיווח דה מרקר על כנס "ישראל 2021" החליטה ממשלת ישראל להוציא מכרז בינלאומי לגיבוש חזון לישראל. היתרון הגדול של הוצאת החזון למכרז בינלאומי (לעומת גיבושו בבית פנימה) הוא בכך, שהחברה הבינלאומית "תהיה חופשית מלחצים פנימיים". 
למקרא הרעיון אורו עיני. זהו באמת רעיון מקורי: "חזון חופשי מלחצים פנימיים". מתי, בפעם האחרונה, זכינו לחזון שכזה? צרפת חוותה "חופש מלחצים פנימיים" לפני שנים רבות, כאשר לואי ה-14 הכריז "המדינה זה אני". בלי שום צורך להתלבט ולהתמודד עם השקפות שונות ומשונות היה ללואי חופש מוחלט מלחצים פנימיים. הוא היה פטור מלשאול פוליטיקאים, מנהיגים מקומיים, עובדות סוציאליות שלבן שותת ומורות מתוסכלות, להציג חזון בועידת המפלגה ולנהל ויכוחים בכל הסניפים, להקים ועדות שבהן יהיה ייצוג לכלכלנים, אך גם לאנשי חינוך, רפואה, עבודה סוציאלית, אנשי רוח ומדע. ביעילות מופלאה דילג "מלך השמש" ישר אל החזון ומימש אותו בעזרת חבר עוזריו הממונים.
אך לואי ה-14 פעל בצרפת די מזמן, חשבתי, ולא היה לו כל קשר למדינת ישראל. בעצם, ותיקי ה-"משפחה הלוחמת" זוכרים בודאי תקופה קרובה יותר שבה פעל בארצנו שלטון שהביא לכאן חזון במיקור חוץ. המנדט הבריטי ייבא את החזון מלונדון, שבה ישבו באותה תקופה גדולי הכלכלנים, במדינה התחרותית ביותר בעולם: לא היתה עוד מעצמה כזאת, שבה "השמש לעולם איננה שוקעת", מחצי הכדור המערבי, אירופה, אפריקה, המזרח התיכון, דרום אסיה ומזרחה – וחזרה לאיים באוקינוס השקט. החזון הבריטי היה מוצלח ביותר, ומוזר מאוד ש-"המשפחה הלוחמת" פעלה נגדו. 
אך למנדט היה יתרון גדול נוסף: היו לו גם חזון וגם יכולת ביצוע. הוא סלל רכבות וכבישים, בנה נמל, טיפל במורדים מסוגים שונים – ואפילו מערכת החינוך בארץ היתה לא רעה באותה תקופה: סבי, שהיה מורה בימים אלה, זכה לכבוד ושכר שאפשר לו לגדל משפחה לתפארת. רבים מבוגרי מערכת החינוך של הימים הרחוקים ההם יודעים מספר שפות על בוריין אך גם מתמטיקה, היסטוריה ותנ"ך. בוגרי מערכת החינוך של ימי המנדט הקימו את התעשיה הישראלית, את צה"ל, את האוניברסיטאות ואת רוב מה שניתן לראות עד היום בארץ. עד כדי כך היה שלטון המנדט מוצלח, שהיישוב שהתפתח תחתיו הצליח להביס את הפלסטינים וחמש מדינות ערביות במלחמת העצמאות.
נראה, אם כך, שהמשימה שהטיל ראש הממשלה על חיים שני, מנכ"ל האוצר, ועל פרופסור יוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, לא הלכה מספיק רחוק. לא מספיק להעמיד למכרז את החזון – יש להעמיד למכרז גם את ביצועו (ברור: בגלל לחצים פנימיים צפוי ביצוע החזון להתמסמס ומוטב להעביר את השלטון לקבלן ביצוע יעיל).
אני מציע לראש הממשלה להשלים את המלאכה, ולפנות לממשלת הוד מלכותה בהצעה להחזיר את המנדט. אחרי מספר שנים של שלטון יעיל תוכל לקום מחדש "משפחה לוחמת" שתשבע בדם לסלק את השלטון היעיל והתחרותי. היא, מן הסתם, תסייע לסלק שלטון זה, אך אל דאגה, ששים וארבע שנים מאוחר יותר יפנה יורשה של "המשפחה הלוחמת" במכרז בינלאומי  לגיבושו של חזון חדש וביצועו. ממשלת הוד מלכותה תוכל להשתתף גם במכרז זה, אך קרוב לודאי ייזכו בו יזמים סיניים שיציגו עדיפות מכרעת בסעיף התחרותיות.