הגיע הזמן למדיניות כלכלית מערכתית-הוליסטית

העיסוק במדיניות כלכלית נתון זה שנים רבות בצבת של סיסמאות נקודתיות, המאומצות על ידי מקבלי ההחלטות כתרופת פלא, או, לחילופין, כתירוצים הפוטרים אותם מהתמודדות רצינית עם בעיות קשות. כדי שלא נחשוד בשר האוצר באפס מעשה נוכח האתגרים, המציא שטייניץ את "התקציב הדו שנתי" – המצאה מופלאה שהוא מקפיד להלל בכל הזדמנות, אך היא חסרת משמעות כלכלית, למעט השאלה אם תקציב דו שנתי שהוכן לפני פרוץ המשבר הכלכלי/ קואליציוני/ מדיני/ בטחוני (מחק את המיותר)  איננו צריך להשתנות אחרי פרוץ המשבר. כדי להימנע מהחלטות מנהיגותיות הדורשות קימוט מצח, עבודה קשה ומתואמת של הממשלה והתעמתות עם כל מי שנוח לו מאוד המצב הנוכחי, מאומצת התפיסה לפיה אסור להגדיל את הגירעון (בחברות דירוג האשראי וב-"שווקים" יענישו אותנו), אסור להגדיל את המס על מי שיש להם הרבה ("הם יברחו לחו"ל". איש איננו מזכיר את אלפי בוגרי האוניברסיטאות הישראלים הבורחים לחו"ל כי אינם רואים תקוה להתפרנס בארץ). להשקפת מקבלי ההחלטות חובה לוותר על התדיינות דמוקרטית על מטרות כלכליות-חברתיות, ולהחליפה ביבוא חזון של חברת ייעוץ לתאגידים (ראנד). חובה למכור לציבור שהתקוה נעוצה ב-"הגברת התחרותיות", ויחד אתה, אין ברירה, חייבים לקצץ למי שאיננו מסוגל להתנגד, ולקיים "משמעת תקציבית" ו-"אחריות", שמשמען אימוץ נחוש של גודל גרעון שנקבע לפי ממוצע של מדינות שאין ביניהן למדינת ישראל כל דמיון, ושל השיטה (קיצוצים, קיצוצים ועוד קיצוצים) שהביאה את האיחוד האירופי אל סף פירוק – לא לפני שמיליוני תושבים אבדו את פרנסתם והתרוששו. המנהיגות הכלכלית שמציעה הממשלה היא "מנהיגות לא-לא". לא עושים "כי אין כסף". לא מוציאים כסף כי מישהו שלא חי כאן "ירים גבה". לא משנים את חלוקת הנטל כי "העשירים יברחו". זוהי מנהיגות של כספת סגורה שהקוד שלה נשכח והמפתח שלה נזרק לים.

במקום להתווכח על ריכוזיות ותחרותיות, על העיקרון המקודש של "אי חריגה ממסגרת התקציב" וכו', האם לא הגיע הזמן לקחת צעד אחד אחורה, לשאול את עצמנו לאן באמת  אנחנו רוצים להגיע, ולעצב מדיניות כלכלית שתאפשר לנו להתקדם לשם? האם אנחנו מעוניינים בתחרות? לא ברור שבכל תחום. האם אנחנו רוצים שמנהלי הבנקים יתחרו זה בזה בגובה השכר והבונוסים (כאן התחרות עזה: הם לוקחים, ועוד איך!) או בהורדת העמלות (כאן התחרות דלה ביותר)?. האם אנחנו מעוניינים בתחרות שתביא עסקים לפשיטת רגל ולאיבוד כספי הלקוחות, העובדים והספקים? תחרות בין חברות האוטובוסים על חשבון תנאי התעסוקה של הנהגים? תחרות שמביאה חברות ביטוח וקופות גמל לסכן את כספי החוסכים ולהעמיד את כספי הפנסיה שלנו לתספורות חוזרות ונשנות?

אנחנו לא מעוניינים בתחרות כשלעצמה. באמת לא אכפת למיליוני האנשים, שאינם מוצאים פרנסה, מהו הסף להגדרת פירמידה. גם לא באמת אכפת להם מהו ערכו של מדד הצמיחה ששום חלק ממנה לא מגיעה אליהם. אכפת לנו, לכולנו,שנוכל להתפרנס. אכפת לנו שיהיו מקומות עבודה בשכר הוגן ותנאי תעסוקה הוגנים, ושגם אחרי גיל 45 נוכל למצוא עבודה ראויה בלי לשלוח 5000 קורות חיים. אכפת לנו שמערכות החינוך, הבריאות, הבטחון ובטחון הפנים יתפקדו היטב. אכפת לנו שנדע, שכשנגיע לגיל פרישה לא נהפוך לנזקקים. אכפת לנו שלא נוצף בפניות לתרומות לאוכל, כי לרבים מאוד מן התושבים כאן אין ביטחון תזונתי. אכפת לנו שיתקיים הסכם בסיסי בין התושבים, וביניהם לבין המדינה, שאף קבוצה לא תשתלט בצורה קיצונית על רוב הרכוש במדינה בעוד יתר התושבים שוקעים ומתרוששים. אכפת לנו, שנוכל להגיד לילדים שלנו שיוכלו לסמוך על כך, שאם ילמדו ויעבדו בחריצות תהיה להם פרנסה בכבוד ומקום מגורים סביר, ושיהיה לנו מה לענות להם אם יאמרו לנו שהם מצטערים, אך הם נאלצים להגר לחו"ל כי אין להם תקוה לגדל כאן משפחה בתנאים נורמליים. אכפת לנו  שמי שמקבלת "פיצוי" של מיליונים, בסכום קרוב לזה שחולט לאחרונה מחברת קיקה, על הסכמתה לא לעבוד בבנק במשך שנתיים, לא תשלם פחות מס מעובד שאיננו מצליח לגמור את החודש עם משכורתו. אכפת לנו מהרבה דברים – כולם בעלי משמעות כלכלית, כולם מושפעים מן המדיניות הכלכלית של הממשלה ושל הכנסת – אך כל אלה אינם נמצאים על סדר היום של הממשלה, או נמצאים עליו לזמן קצר בטרם יוסרו בתירוץ זה או אחר המאפשר – כמה נוח – למלמל כמה מילים של הבנה, הכרה בחשיבות, ומחויבות עד אין קץ לעסוק בהם בבוא המשיח – אך עד אז מקפידים מקבלי ההחלטות להיצמד לאותה מדיניות שהביאה אותנו עד הלום. 

קברניטי  הכלכלה בישראל אינם עוסקים בכל אלה. לא מתקיים ביניהם דיון שמטרתו לנסח מדיניות כלכלית ישימה לעשור הקרוב, (החל מן התקציב הבא), שתביא לפתרון אפקטיבי של הבעיות שנחשפו במחאה. מעולם לא שמענו על ניתוח מערכתי שנערך באוצר, המציג, או מבקש להציג תוכנית לפתרון כולל גם לבעיית הפרנסה בהווה, בעיית הפנסיה בעתיד, חלוקה צודקת של המשאבים ושיקום המערכות הקורסות בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה – פתרון שניתן ליישמו החל מן התקציב הקרוב, ואם רוצים – ממחר בבוקר.

ניתוח מערכתי כזה חייב להתבצע. חייבים לערוך ניתוח הוליסטי שיבחן בצורה רחבה את כל צורכי החברה על מגזריה השונים, את היכולות הבלתי מנוצלות ואת משאבי ההון האנושי שלא עושים בהם שימוש, את האפשרות לפתור בעיה אחת (הצורך ביצירת מקומות עבודה, למשל) באמצעות פתרון בעיה אחרת (שיקום המערכות הציבוריות הקורסות, למשל) תוך פתרון בעיה שלישית (מימון באמצעות אג"ח מיועדות שירכשו ע"י החסכונות הפנסיוניים, ויבטיחו בכך תשואה במקום תספורות).

ניתוח כזה יאפשר להכין תוכנית, שביצועה יצעיד את מדינת ישראל ואת כל חלקי החברה לעבר עתיד טוב יותר, לכוון שייתן לצעירים תקווה. תוכנית כזאת תתן לחלקים גדולים מן האוכלוסיה אפשרות להשתתף במימושה ולהרגיש כי הם משתתפים במשהו גדול, משהו טוב, צודק ומשפר חיים – גם שלהם וגם של אחרים.

לא חסרים רעיונות וידע לניסוח פתרון כזה. אין גם כל קושי לקבוע תקציבים, מדיניות מיסוי ומנגנוני יישום לתוכנית מעשית ומוגדרת. כל מה שנדרש הוא רצון ואחריות. ושני אלה נעדרים: הרצון נשלח למיקור חוץ בחברת ראנד, זוכת המכרז להנפקת החזון למדינת ישראל. האחריות צומצמה ל-"אחריות תקציבית" – ביטוי נרדף לקיצוצים, קיצוצים ועוד קיצוצים.

על קדושה ואחריות

אל מול הדרישות הכלכליות שמציבה המחאה, מציבה הממשלה, ואיתה ועדת טרכטנברג, עקרון קדוש: "אי פריצת מסגרת התקציב", אליו נלוית הקביעה שכל הגדלה של מסגרת התקציב היא בגדר חוסר אחריות. ראש הממשלה אומר זאת תוך הפניית הציבור לתרחישי אימים של התמוטטות וקריסה. כך מדבר שטייניץ. וכך גם אומר מנואל טרכטנברג. ביומן הבוקר של 15.8.11 הושמעו דברי טרכטנברג על העיקרון הנוסף שלו – "הוא לא מוציא מה שאין לו". אמירה מעניינת מאוד: האם הוא מתכוון לומר שמתן הלואות או לקיחתן  היא עניין פסול? האם זוהי עמדתו של המועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל לעצם קיומם של בנקים?

הקביעה הנחרצת שלא תשתנה מסגרת התקציב ראויה לבחינה מחודשת. כלכלה היא תחום עיסוק כמותי. רוב ההחלטות הכלכליות אינן עוסקות בשאלות של "כן או לא", אלא  בשאלות של  "כמה". תקציב המדינה איננו אומר "הממשלה תוציא כסף על בריאות", אלא "הממשלה תוציא X שקלים על בריאות במהלך שנת התקציב". באופן דומה, יש לעסוק בנושא "פריצת מסגרת התקציב" באופן כמותי. מה יקרה אם מסגרת התקציב תוגדל ב-10 מיליארד ש"ח? ב-100 מיליארד ש"ח? אם קיימת הסכמה בין כלכלנים מקצועיים שהוספת 100 מיליארד ש"ח עלולה לגרום לאינפלציה בלתי מרוסנת – יהיה זה חוסר אחריות לעשות זאת. אם יש הסכמה שהוספת 10 מיליארד ש"ח איננה עלולה ליצור אפקט כזה – יהיה זה לא נכון להימנע מהגדלת הגירעון בתקציב בסכום זה.

הקדושה המיוחסת למסגרת התקציב איננה מוצדקת. המועצה הלאומית לכלכלה, בשיתוף האוצר ובנק ישראל, קבעו את גודל הגירעון בתקציב באמצעות "הכלל הפיסקאלי החדש" שאומץ על ידי הממשלה באפריל 2010. במסגרת הכלל נקבע גודל הגרעון על פי היחס בין "יעד היחס חוב-תוצר" לבין "יחס חוב-תוצר" בפועל. הפרמטר היחיד שאיננו תוצאה של מדידה סטטיסטית של המשק הישראלי הוא "יעד היחס חוב-תוצר". יעד זה נקבע ללא כל התיחסות למצב הכלכלה והחברה הישראליים – אלא כממוצע של הפרמטר הזה עבור מדינות ה-OECD. מדהים לראות, שישראל היא המדינה היחידה בארגון, המכווננת את תקציבה על פי מדינות זרות. ממוצע ה-OECD בעת דיוני המועצה הלאומית לכלכלה היה 60%. יחס החוב-תוצר (2009) של יפן היה 180%. של איטליה – 107%. של בריטניה – 75%. של לוקסמבורג – 8.5%. 

מה היה קורה אם היתה מצטרפת ל-OECD עוד מדינה מן הזן של לוקסמבורג – האם זה היה מחייב את הממשלה לערוך קיצוצים "בבשר החי"? ואם היתה מצטרפת מדינה נוספת דמוית יפן – האם זה היה מחייב אותנו "להתפרע"? אולי במקום חישוב פשטני ובלתי קשור לחלוטין למצבה הספציפי של החברה הישראלית, ישבו הכלכלנים ויצביעו על גודל גירעון מעודכן, שיאפשר שיפור בכיוון של צדק חברתי, ללא גלישה לאינפלציה מסוכנת?

אנשי האוצר ניכסו לעצמם את מושג ה-"אחריות", שהשימוש היחיד שהם עושים בו קשור לשמירה על מסגרת התקציב. אין שום קשר בשיח האוצרי בין אחריות למתן שירותי חינוך ובריאות ברמה ראויה. אין קשר בין אחריות לתשתיות כיבוי אש. אין אחריות להשגת יעדים חברתיים – ואפילו לא להגדרתם. שיח זה לא השתנה כהוא זה מאז החלה המחאה. מנתניהו ושטייניץ  ועד טרכטנברג – מושג האחריות משויך באופן בלעדי לשמירה על מסגרת התקציב.

הגיע הזמן לשנות את השיח הזה. "אחריות" איננה נחלתם של הבלעדית של קפוצי היד באוצר. איש מן הדורשים צדק חברתי איננו מעוניין בהיפר אינפלציה ובפשיטת רגל של המדינה. כלכלנים מן השורה הראשונה מייעצים לאנשי האוהלים – וגישתם איננה אחראית פחות מזו של אנשי האוצר. הגיע הזמן לשיח פתוח, בגובה העיניים, ללא ייחוס קדושה למסגרת התקציב וללא התנשאות בשם בלעדיות על ה-"אחריות".

המאמר פורסם לראשונה ב-"העוקץ"

לוח מחוונים כלכלי-חברתי

כולנו מכירים את דבריו של ר' עקביא בן מהללאל הנאמרים בלוויות: "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". אם ניקח טקסט דתי זה להקשר שונה לחלוטין – ונשתמש בו כמדריך מקוצר לקביעת מדיניות חברתית כלכלית – נוכל לשפר באופן דרסטי את המצב הכלכלי-חברתי במדינה.

"דע מאין באת" – קובע המדיניות חייב לדעת מהו המצב הכלכלי-חברתי הנוכחי. "לאן אתה הולך" – לאיזה מצב כלכלי-חברתי המדיניות נועדה להביא את המשק והחברה. "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – במדינה דמוקרטית הדין וחשבון ניתן לפני הציבור, שתפקידו לשפוט אם קובעי המדיניות פעלו נכון לטובתו.

המפתח לקביעת מדיניות כלכלית, אם כך, הוא ייצוג נכון של המצב – הרצוי והמצוי – של החברה והכלכלה. אם המצב מיוצג נכון – ואם אנשי המקצועי יודעים לתת ייעוץ נכון כיצד להגיע ממצב מצוי למצב רצוי – ניתן לקבוע מדיניות כלכלית אפקטיבית. מה שאנו רואים היום, במשברי הקוטג', הרופאים והדיור (רשימה זמנית), הוא תוצאה של מדיניות בלתי אפקטיבית. אחת הסיבות העיקריות להגעה למשבר הוא השתתת ייצוג המצב על פרמטרים מקרו-כלכליים שאינם מייצגים כלל את רווחת הציבור. העובדה, שבצד "נתוני צמיחה מצויינים" צצות מחאות קשות המאיימות להתפתח למשבר שיפיל את הממשלה, מעידה על העדר מוחלט של התאמה בין המדדים המשמשים לקביעת מדיניות לאלה המשקפים את טובת הציבור. אי התאמה זו גורמת לכך, שננקטת מדיניות המחריפה מצוקות, וכשאלה מתפרצות, פעם בכמה שנים, צצה הממשלה עם תוכניות ועם אמירות ש-"אין פתרונות פלא" והציבור יידרש להתאזר בסבלנות. בכך הממשלה צודקת – אך אין היא מסבירה מדוע היא הניחה (יחד עם קודמותיה) למצוקות להתפתח לרמת משבר. אילו נעשה שימוש במדדים הקשורים למצוקות הציבור, ניתן היה לנהל במשך תקופה ארוכה מדיניות שתימנע ממשברים.

המדד העיקרי המשמש היום לקביעת מדיניות כלכלית בישראל הוא הצמיחה, כפי שניתן לראות ממשפט הסיכום של הודעה לעיתונות של דוברת שר האוצר , וכן מן העובדה, שבמכרז

 "מתן שירותי ייעוץ לגיבוש אסטרטגיה כלכלית חברתית למדינת ישראל" מופיעה המילה "צמיחה" ארבע פעמים, אך המלים "חינוך", "בריאות" ו-"דיור" אינן מופיעות כלל. (המכרז יצא במרץ 2011 ובתחילת יולי הודיע משרד האוצר על הזוכה: תאגיד ראנד האמריקאי.  השגתי את טקסט המכרז "ממקורות יודעי דבר" – אך לא אתרתי אותו באינטרנט).

מדד הצמיחה כבסיס למדיניות כלכלית חברתית נתון בספק כבד מיום שהומצא: למרבה הפלא, פרופסור סיימון קוזנץ, ממציא המדד, הזהיר מפני שימוש בו כבר ב- 1934 בנאום לקונגרס האמיקאי, בו אמר: "...על רווחתה של אומה לא ניתן להסיק ממדד של הכנסה לאומית..". בעשרים השנים האחרונות הועלו הצעות רבת למדדים אלטרנטיביים למדד הצמיחה כבסיס לקביעת מדיניות כלכלית. אחת מן המקיפת בעבודות אלה היא הדו"ח של ועדת סטיגליץ-סן-פיטוסי. דו"ח זה מציע ליצור מערכת של מדדים אלטרנטיביים, ולא מדד יחיד. כדוגמה מוכרת לכל אחד מאיתנו ניתן לחשוב על האופן שבו נבחנת בריאותו הגופנית של אדם: בבדיקת דם סטנדרטית מופיעים עשרות מדדים, ודי בכך שאחד יחרוג מן התחום הנורמלי כדי להריץ אותנו לרופא. ואם כך הדבר בנוגע לבריאותו של אדם יחיד, מדוע חושבים מקבלי ההחלטות שדי במדד יחיד כדי לקבוע את בריאותה של חברה שלמה?

מדידה חברתית-כלכלית מושכלת דורשת, אם כן, לוח מחוונים רחב ומערכת אקונומטרית וסטטיסטית מתאימה  שתספק את הנתונים למחוונים.  מערכת המחוונים צריכה להיות נגישה למשתמש – בין אם הוא הדיוט, חוקר כלכלת המדינה, או יועץ למקבלי החלטות. לוח מחוונים כזה היה מראה למקבלי ההחלטות ולציבור שזה זמן רב הולכות ומצטברות בעיות קשות, ולא זו בלבד שאינן נפתרות, אלא הן הולכות ומחמירות. שימוש מושכל בלוח המחוונים היה מונע את הפרקטיקה הנהוגה של הגעה למשבר, מחאה על סף יציאה משליטה, הוצאת תוכניות אפויות למחצה בהליך מזורז ובלתי ראוי – והמתנה למשבר הבא.

דוגמה יפה ללוח מחוונים כזה ניתן לראות באתר "מצבה של ארצות הברית" (The State of the USA)  . האתר מציג ויזואליזציה יפה כמבוא להבנת התקציב הפדרלי  ומדדים שונים בתחומי מפתח חשובים כבריאות, חינוך  ועוד. מדדים אלה מראים התפתחות על פני זמן ובהשוואה למדינות אחרות.

הגיע הזמן להתנהלות חברתית-כלכלית אחרת בארץ. לא עוד שמחה וששון על מדד יחיד של "צמיחה" – כי אם שימוש במערכת מדדים משמעותיים. יהיה צורך בהשקעה גדולה ביצירת המנגנונים שיספקו נתונים בצורה אמינה, ובחינוך של מקבלי ההחלטות והציבור לשימוש במחוונים, ולזיהוי בעיות עוד בטרם יהפכו לענקיות. אך זוהי הדרך היחידה לצאת לדרך חדשה, שאיננה תנועה ממשבר למשבר תוך גרימת סבל רב למרבית האוכלוסיה. 

על ההכרח בהסכמות חלקיות (או: איך אפשר לקדם שינוי במדיניות החברתית?)

אינסוף מאמרים נכתבים על המצב החברתי המדרדר במדינה, על כך ש-"מצבה הנפלא של הכלכלה" איננו בא לידי ביטוי במצבה של רוב האוכלוסיה. ביקורת רבה מושמעת על מדיניות הממשלה בתחומי הכלכלה והחברה. בקרב פעילי מפלגות שונות – כולל אלה שבקואליציה - נשמעת אי נחת גוברת מן המדיניות הכלכלית-חברתית. קמים תנועות וארגונים חברתיים לקידום שינויים במדיניות זו. ומאומה לא קורה. בחזית קובעי המדיניות לא מופיע קמט קל שבקלים. אין רמז להתגבשותה של מחאה שתדרוש באופן אפקטיבי שינוי במדיניות. מדוע?

המוחים ודורשי השינוי, אלה המקדישים למחאה ולמחשבה על התיקונים הנדרשים יותר מן הדרוש לכתיבת טוקבק נזעם בנוסח "מושחתים נמאסתם", הם אנשים חושבים. חלקם מקדישים לחשיבה זמן רב, מעלים אותה על הכתב ומפיקים תוכניות  מפורטות לתיקון המצב. ואז הם מדברים עם אחרים שכמותם. גם אלה חשבו וכתבו. והנה, למרבה אי ההפתעה, ישנם הבדלים בין תוכניותיהם המפורטות. או בהשקפותיהם לגבי הסיבות שהביאו למצב הנוכחי. או בחזון אחרית הימים שלהם. או בהשקפותיהם בנושאי חוץ וביטחון. אין ביכולתם להסכים על מסמך משותף. האופוזיציה למדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה נותרת מפוררת לחלקיקי חלקיקים, גם במערכת הפוליטית וגם בשיח הציבורי. הכלבים פועים והשיירה עוברת.

מה צריך לעשות?

כמינימום, חשוב להבין שהסיכוי להגיע במדינת ישראל להסכמה של ציבור רחב על השקפת עולם מקיפה, גם בחברה ובכלכלה, גם בנושאי חוץ וביטחון, גם בנושאי דת ומדינה ובנושאים חובקי עולם נוספים – הסיכוי לכך אפסי עד לא קיים. אינני בא לרפות את ידיהם של ההוגים ומגבשי התובנות, המבקשים להגיע לניסוחה של השקפת עולם כוללת. ייתכן שיוכלו לכתוב ספר נפלא, אך הסיכוי לשכנע רבים לאמץ את השקפתם על קרבה וכרעיה דל ביותר.

מה כן אפשרי? אפשר וצריך לבחור מתוך המסכת הרחבה תחום מסוים, צר בהרבה מן המכלול כולו, אך לא צר מדי, כדי שיהיה משמעותי מספיק למספר גדול של אנשים. אפשר וצריך לנסח את הרעיון כולו במשפט יחיד, שאותו ניתן להסביר בעמוד אחד. צריך להאבק בפיתוי להרחיב מעבר לכך. צריך להיות מוכן לקרוא ניסוחים של עמוד אחד שכתבו אחרים ולנסות להגיע להסכמות ללא בירור נוקב של כל מה שמעבר להסכמה זו.

באופן זה ניתן לגבש קואליציות "משונות" של דתיים, חרדים וחילונים. קואליציות של חברי ליכוד, ישראל ביתנו ועבודה וחד"ש. בפוליטיקה הישראלית הנוכחית אין לצפות לפילוח המפלגות לפי נושאים כלכליים-חברתיים. אך אפשרי בהחלט ליצור קואליציות נושאיות, חוצות מפלגות של חברי כנסת. הדבר גם מתקיים במסגרת "לובי" זה או אחר.

גם בקרב הארגונים החברתיים יש לפעול באופן דומה. יהיו ארגונים שיחליטו להתרכז בתחום מסוים, לנסח עבורו משפט ממצה עם עמוד מפרט. כל ארגון יוכל לעסוק גם בכל נושא אחר, לנסח השקפות מפורטות וכוללות – אך לגבי כל נושא ספציפי להסכים – או לא – מתוך בחינה של הנושא עצמו, מופרד מכל נושא אחר.

התנועה החברתית לישראל אמצה את נושא התעסוקה. במשפט קצר הוא מנוסח כך: "ממשלת ישראל חייבת לאפשר לכל אדם היכול ורוצה לעבוד בהיקף מלא בתנאים נאותים ובשכר המאפשר פרנסה". פירוט נוסף מנוסח בנייר עמדה בן פחות מעמוד.

כל אדם או ארגון המסכים לכך מוזמן להצטרף לדרישה זאת. מובן מאליו, שצפויים ויכוחים על האופן שיש להשיג מטרה זאת, על השאלה מה צריכה הממשלה באופן קונקרטי לעשות, מה פרוש "לאפשר"? האם זה כולל תעסוקה ישירה כעובד מדינה? כעובד חברה פרטית המספקת שירותים למדינה? ויכוח צפוי גם שאלות כמותיות: כמה שקלים זו "פרנסה"? האם בדרישה זו נכללים גם מתן שירותים חברתיים (חינוך ובריאות, למשל) מוזלים, או חינם? לעובד התלוי לפרנסתו בשכרו חשוב גם על מה הוא נדרש להוציא את הכנסותיו.

ברור, שלא ניתן להימנע מויכוחים אלה, אך אין להקדים אותם להסכמה על עצם הדרישה המובעת במשפט הקצר דלעיל.

כל התקדמות לעבר שיפור במצב החברתי-כלכלי במדינה מותנית בהשגת הסכמות חלקיות בנושאים שונים, הצפתן לדיון הציבורי וגיבוש קואליציות חוצות מפלגות במערכת הפוליטית. כל עוד לא נפתר הסכסוך עם הפלסטינים, כל עוד לא קיים קונסנסוס בנושאי דת ומדינה – אין שום סיכוי לקדם פתרון בעיות חברתיות-כלכליות בדרך אחרת.

Purposeful ELR

Forward

This article concerns the concept of ELR (Employer of Last Resort) – the idea that government should apply a policy of full employment at living wage (not "minimum wage" as we know in Israel – since this wage is impossible to live with!).

Once the government adapts ELR – it takes care of providing any number of jobs required to complement the "natural" jobs (jobs existing prior to introducing ELR) and reach full employment. "Full employment", in William Vickrey's words, is the ability to get a job within 48 hours (William Vickrey (1914-1996) was a Nobel prize laureate in Economics).

Note that the current unemployment figures in Israel are greatly underestimated, since much of the current employment is at "minimum wage" and even below it.

ELR is a well known concept in the USA, the European Union, the World Bank and the OECD, to name a few. ELR was advocated by the late economists Hyman Minsky and William Vickrey. Some of its currently salient proponents are affiliated with the Levy Economic Institute. ELR is high on the publication agenda of Randal Wray and Mathew Forstater of the Levy Institute.

Endorsing an ELR program is not a quick fix. It requires careful planning and setting of a graduated time table. It requires much work for coordinating it with non-ELR jobs and dynamically changing the number of jobs in the ELR program in order to avoid inflation.   

Introduction

ELR is hailed as solution to systemic failures to provide decent employment to significant part of the population. Unemployment and indecent employment are major factors in creating poverty and extreme inequality. The recent events in Tunisia and Egypt are a dramatic manifestation of the consequences of these systemic failures.

As indicated, ELR claims to present a solution. ELR is supported by many economists. The Levy Institute is haven for some of its salient proponents. They have been advocating it for many years now. There is little progress in making ELR a household brand name for correct economic policy. At the same time there is no serious discussion of alternative solutions.

Why is the idea of ELR so marginalized? Why do so few of the Economics discourse leaders and decision makers mention it? Why is the public left with no prospects for improvement?

We should not satisfy ourselves with blaming it on Neo Liberals and corrupt politicians. The fact is that members of the public, even ones who are familiar with concept of ELR, do not consider it a solution for lack of detail regarding how it can actually be implemented. Many ELR propositions have not taken care of "the last mile" – how a practical ELR program gets Joe and Jill do a meaningful job – even one with prospects for promotion out of basic ELR wage.

The purpose of this article is to present ideas regarding the following question: "How can an ELR program systematically instill meaningful content into the jobs it creates?"

The answer to this question fills a vital gap in ELR propositions. It will also enable its proponents to present ELR to the general public and to decision makers in the political sphere as a viable solution to unemployment-/ indecent employment-generated poverty and inequality. Tunisia and Egypt events make answering this question ever more urgent.

"The Hillock and the Valley" parable

Said R. Abba: "… Two men, one of whom had a hillock in his field and the other a valley (or pit); he who had the valley, when he saw the hillock, said: If one would sell it to me, I would buy it to fill tip the valley. Then it happened they met, and he who had the valley said: Sell me the hill. And he answered: Take it for nothing, so that you remove it."

(excerpt from the Babylonian Talmud, Tract Megillah, translation: Michael L. Rodkinson, http://www.sacred-texts.com/jud/t04/meg02.htm, p.35)

The "Hillock and the Valley" parable tells the whole story, once we find what the Hillock and the Valley should be likened to. An ELR program creates a hillock of new employees. Just adding them to the economy is problematic. What are they supposed to do? The best thing we could do is finding a suitable valley to fill. Where should we look for the valley?

Filling up the Valley of Neglect

In fact, there's no need to look around very far. Most countries have had their share of neglect. Crumbling Infrastructure, collapsing education and health systems, traffic accidents, crime, deteriorated environment and social problems are sources of damage draining real wealth out of the economy. Most countries have ample plans and experts who propose effective corrective measures in their respective areas of expertise. Execution of such plans requires recruiting many new employees spanning a wide spectrum of education and skill – from unskilled to experts. A Benefit-Cost analysis for each individual plan can serve a means for prioritizing the plans. Financing good plans is not an issue: Like virgin soil, long neglected problems have a positive Benefit-Cost balance. The benefit to the government is two-sided:

As a service provider, required to spend its budget on coping with damage inflicted by a source of damage, the government will be exposed to lower costs in areas where damages are effectively mitigated. At the other side, the government will benefit from higher tax revenues received from people affected by less damage, from the new employees and by even more employees whose jobs are created by the economic multiplier effect.

The two men in the parable will get their level fields. ELR jobs are instilled with meaningful, useful content. Unemployment-/indecent employment-induced poverty can be eliminated at the same time that major societal and environmental problems are mitigated. No more workfare musical chairs: People recruited to ELR jobs programs will work in long-needed projects and activities, gaining dignity as they serve other people in alleviating their problems.

Systematic Survey of Damage Sources and Corrective Projects and Activities

A systematic survey of damage sources and corrective projects and activities is the complementary piece for turning ELR into PELR – Purposeful ELR. The survey, conducted as an on-going activity will create and maintain a bank of plans, each with its specific Benefit-Cost value, each requiring its own skill mix of workers, each with its own training requirements. Workers recruited for a project will benefit from training offering "light at the end of tunnel" – real jobs requiring the training they are in the process of acquiring. And there's much more to it: Projects and activities will offer opportunities for promotion and advanced expertise.

PELR – Multi-Disciplinary Endeavor

ELR has been a little known acronym used by Economists residing in the niches created by Minsky, Vickrey and a few others. PELR turns to a much broader audience: Experts in all potential areas suitable for initiating ELR projects and activities, and the general public, who will be able to understand the concrete benefits and the mechanics of a real ELR program.

ELR proponents will thus be able to get prime time for their vital propositions.

Conclusion

ELR is a solution to systemic failures to provide decent employment to a significant part of the population. It has not, however, been able to gain enough attention among Economics discourse leaders and decision makers. This may have been caused by not providing a clear way of instilling meaningful content into ELR jobs.

Such a way exists: Turning ELR jobs to coping with long neglected sources of damage to society and the environment. This way involves a multi-disciplinary endeavor by economists as well as other experts in many areas. This widening out from a niche in Economics thinking to a wide spectrum of disciplines is likely to buy-in many people's support to the idea of ELR and make the public recognize its merits – a crucial step for making decision makers adapt it.

מיקור חוץ לחזון למדינת ישראל - הצעה להחזרת המנדט

הצעה להחזרת שלטון המנדט

לפי דיווח דה מרקר על כנס "ישראל 2021" החליטה ממשלת ישראל להוציא מכרז בינלאומי לגיבוש חזון לישראל. היתרון הגדול של הוצאת החזון למכרז בינלאומי (לעומת גיבושו בבית פנימה) הוא בכך, שהחברה הבינלאומית "תהיה חופשית מלחצים פנימיים". 

למקרא הרעיון אורו עיני. זהו באמת רעיון מקורי: "חזון חופשי מלחצים פנימיים". מתי, בפעם האחרונה, זכינו לחזון שכזה? צרפת חוותה "חופש מלחצים פנימיים" לפני שנים רבות, כאשר לואי ה-14 הכריז "המדינה זה אני". בלי שום צורך להתלבט ולהתמודד עם השקפות שונות ומשונות היה ללואי חופש מוחלט מלחצים פנימיים. הוא היה פטור מלשאול פוליטיקאים, מנהיגים מקומיים, עובדות סוציאליות שלבן שותת ומורות מתוסכלות, להציג חזון בועידת המפלגה ולנהל ויכוחים בכל הסניפים, להקים ועדות שבהן יהיה ייצוג לכלכלנים, אך גם לאנשי חינוך, רפואה, עבודה סוציאלית, אנשי רוח ומדע. ביעילות מופלאה דילג "מלך השמש" ישר אל החזון ומימש אותו בעזרת חבר עוזריו הממונים.

אך לואי ה-14 פעל בצרפת די מזמן, חשבתי, ולא היה לו כל קשר למדינת ישראל. בעצם, ותיקי ה-"משפחה הלוחמת" זוכרים בודאי תקופה קרובה יותר שבה פעל בארצנו שלטון שהביא לכאן חזון במיקור חוץ. המנדט הבריטי ייבא את החזון מלונדון, שבה ישבו באותה תקופה גדולי הכלכלנים, במדינה התחרותית ביותר בעולם: לא היתה עוד מעצמה כזאת, שבה "השמש לעולם איננה שוקעת", מחצי הכדור המערבי, אירופה, אפריקה, המזרח התיכון, דרום אסיה ומזרחה – וחזרה לאיים באוקינוס השקט. החזון הבריטי היה מוצלח ביותר, ומוזר מאוד ש-"המשפחה הלוחמת" פעלה נגדו. 

אך למנדט היה יתרון גדול נוסף: היו לו גם חזון וגם יכולת ביצוע. הוא סלל רכבות וכבישים, בנה נמל, טיפל במורדים מסוגים שונים – ואפילו מערכת החינוך בארץ היתה לא רעה באותה תקופה: סבי, שהיה מורה בימים אלה, זכה לכבוד ושכר שאפשר לו לגדל משפחה לתפארת. רבים מבוגרי מערכת החינוך של הימים הרחוקים ההם יודעים מספר שפות על בוריין אך גם מתמטיקה, היסטוריה ותנ"ך. בוגרי מערכת החינוך של ימי המנדט הקימו את התעשיה הישראלית, את צה"ל, את האוניברסיטאות ואת רוב מה שניתן לראות עד היום בארץ. עד כדי כך היה שלטון המנדט מוצלח, שהיישוב שהתפתח תחתיו הצליח להביס את הפלסטינים וחמש מדינות ערביות במלחמת העצמאות.

נראה, אם כך, שהמשימה שהטיל ראש הממשלה על חיים שני, מנכ"ל האוצר, ועל פרופסור יוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, לא הלכה מספיק רחוק. לא מספיק להעמיד למכרז את החזון – יש להעמיד למכרז גם את ביצועו (ברור: בגלל לחצים פנימיים צפוי ביצוע החזון להתמסמס ומוטב להעביר את השלטון לקבלן ביצוע יעיל).

אני מציע לראש הממשלה להשלים את המלאכה, ולפנות לממשלת הוד מלכותה בהצעה להחזיר את המנדט. אחרי מספר שנים של שלטון יעיל תוכל לקום מחדש "משפחה לוחמת" שתשבע בדם לסלק את השלטון היעיל והתחרותי. היא, מן הסתם, תסייע לסלק שלטון זה, אך אל דאגה, ששים וארבע שנים מאוחר יותר יפנה יורשה של "המשפחה הלוחמת" במכרז בינלאומי  לגיבושו של חזון חדש וביצועו. ממשלת הוד מלכותה תוכל להשתתף גם במכרז זה, אך קרוב לודאי ייזכו בו יזמים סיניים שיציגו עדיפות מכרעת בסעיף התחרותיות. 

מיזם חברתי – בניית מאגר לפעילויות ופרויקטים

לנוכח הייאוש בציבור מן ההדרדרות באפשרויות הפרנסה וחוסר המעש הממשלתי בתחום, מוצע להלן פתרון מעשי: יזום מספר גדול של פרויקטים ופעילויות, שבמסגרתם יווצר מספר גדול של מקומות עבודה בשכר המאפשר פרנסה. המועסקים בפרויקטים ובפעילויות אלה יקדמו פתרון בעיות חמורות הגורמות לנזקים אדירים למשק ולחברה. הפחתתם של נזקים אלה היא המקור למימון הפעילויות: החיסכון הצפוי לממשלה ולביטוח הלאומי עולה משמעותית על עלות ביצוע הפעילויות. הוא יאפשר לממשלה לגייס מימון באמצעות אג"ח מיועדות, ולהבטיח תשואה משמעותית לרוכשי האג"ח, אלה שעומדים היום מול אפשרויות השקעה פיננסית מוגבלות ורבות סיכון, אלה שרוכשים, בהעדר חלופות להשקעה, דירות במחירי עתק וגורמים לעליית מחירי הדיור לגבהים שמעל הישג ידה של מרבית האוכלוסיה. 

רקע

יצירת מקומות עבודה חדשים בהיקף גדול היא המפתח להתאוששות כלכלית. אובמה הקצה למטרה זו כ-800 מיליארד דולר במסגרת "התמריץ" עליו הכריז. כרבע מן התקציב יוקדש לביצוע למעלה מ- 10000 (עשרת אלפים!) פרויקטי תשתית כסלילת כבישים ושיפוץ גשרים . אלה פרויקטים עתירי עבודה שיספקו מספר גדול של מקומות תעסוקה.

בועידת פסגה שנערכה בנורווגיה בספטמבר השנה קבעו ראש ארגון העבודה הבינלאומי וראש קרן המטבע הבינלאומית: "איסטרטגיית צמיחה הממוקדת ביצירת מקומות עבודה חייבת להיות בעלת עדיפות עליונה. אם לא ננהג כך, יחלפו שנים עד שתגיע ההתאוששות הכלכלית לאלה שיזדקקו לה יותר מכל – וייתכן שלא תגיע אליהם כלל."

ממשלת קנדה יצרה תוכנית לשימור ויצירת מקומות עבודה  בהיקף של 62 מיליארד דולר למשך שנתיים.

הכלכלן האמריקאי רנדל ריי מציע תוכנית ממשלתית קבועה שתבטיח עבודה לכל דורש .

רוברט רייך, שר העבודה בממשל קלינטון ופרופסור לכלכלה, מציע שבמסגרת השקעות הממשל בפרויקטים שיצרו מקומות עבודה, יחויבו קבלני הביצוע להעסיק לפחות 20% עובדים מאוכלוסיות מוחלשות, וכן ש-2% מתקציב ה-"תמריץ" יושקעו בהכשרה מקצועית של אותם עובדים.

פול קרוגמן קורא לממשלת ארה"ב להוסיף לתמריץ טריליון דולר מעבר למה שכבר תוקצב, במטרה להוריד את האבטלה ל-7%. רק כאשר יושג יעד זה של רמת אבטלה, יש להפנות, לדעתו, את תשומת הלב לשאלת הגרעון.

ברור מכל אלה, שיותר ויותר כלכלנים וקובעי מדיניות מבינים, כי יצירת מקומות עבודה על ידי הממשלה היא מרכיב חיוני בכל תוכנית כלכלית. ברור גם, כי היקפי הפרויקטים והפעילויות הנדרשים הינם נרחבים ביותר. בארה"ב מדובר על סדר גודל משמעותי, עד למעלה מ-30% מתוך התקציב הפדרלי, שהיקפו ב-2009 היה כ-3.5 טריליון דולר.  כלכלנים אלה מבינים, שהסכנה הנשקפת מהתפרקות החברה חמורה מן הסיכון, הממשי או דמיוני, הנובע מגודל הגרעון.

קובעי המדיניות בארץ לא הפנימו דבר מכל אלה. שינוי דרסטי בגרעון התקציב הממשלתי לטובת יצירת מקומות עבודה נראה דמיוני, בהתחשב בהשקפותיהם של מקבלי ההחלטות ויועציהם. עם זאת, גם לשיטתם ניתן ליצור אלפים רבים של משרות בשכר מפרנס. ההצעה המובאת להלן נועדה ליצור תוכנית מתמשכת ועקבית של יצירת מקומות עבודה מפרנסים על בסיס כלכלי, תוך פתרון בעיות קשות בחברה הישראלית.

הקונספט

מדינת ישראל והחברה הישראלית "נתברכו" במספר רב של בעיות קשות. בעיות אלה עולות כסף רב כנזקים, לתושבים ולממשלה. גם אם נתעלם מן הנזק לתושבים, הנזקים לממשלה משמעותיים ביותר ויש ערך כלכלי מוחשי וממשי להפחתתם. הממשלה מודעת לקיומם של נזקים אלה, אך בשל מגבלות תקציביות שהיא מטילה על עצמה ("כללים פיסקליים") היא נמנעת מלטפל בהם, או מטפלת בהם בהיקף קטן מן הנדרש.

הרעיון הוא להגדיל באופן דרסטי את ההשקעה שבטיפול בבעיות אלה, תוך יצירת מקומות עבודה חדשים רבים.

אין צורך בפריצת מסגרת התקציב: ניתן לגייס מימון חוץ תקציבי באמצעות הנפקה של אג"חים יעודיים, שישמשו למימון פרויקטים ופעילויות, שניתן יהיה להראות עבורם כדאיות כלכלית לממשלה (הפחתת הוצאות, או הגדלת הכנסות) במידה שתאפשר לממשלה להבטיח לרוכשי האג"ח תשואה.

בנק פרויקטים ופעילויות

נניח כעת שהרעיון הכללי מתקבל. כיצד ניצור את בנק הפרויקטים והפעילויות המתאימים, שיעמדו בדרישת הכדאיות הכלכלית (שתאפשר להבטיח תשואה לרוכשי האג"ח), יקדמו פתרון בעיות חברתיות וסביבתיות בארץ, וייצרו מקומות עבודה מפרנסים?

בדיקה מדגמית מראה, שפרויקטים ופעילויות כאלה ניתן ליזום בכל תחום כמעט: ניתן לקדם את הבטיחות בעבודה, ובכך להפחית את תאונות העבודה, לחסוך קצבאות נכות, עלויות טיפול בנפגעים והפסד הכנסות המדינה ממסים שאינם משולמים על ידי הנפגעים או בני משפחה המטפלים בהם במקום לצאת לעבודה. ניתן לקדם שיקום אסירים במקומות עבודה, ולהפוך נזק, הנובע מחזרה לפשע, לתועלת הנובעת משיקום ושילוב בעבודה. ניתן להפחית את מספר מקרי המוות כתוצאה מזיהום אויר. ניתן להפחית את תאונות הדרכים... מספר התחומים שבהם ניתן לעסוק הוא גדול מאוד.

כדי שפעילות, או פרויקט ספציפי יהיה ראוי להכלל בבנק הפרויקטים המוצע יש לפרט עבורו את הבעיה שהוא נועד לפתור ואת היקפה, את המשאבים הדרושים לפתרונו (כסף, עובדים, כישורי עובדים ובמידת הצורך ההכשרה הנדרשת) – ולבצע ניתוח של תועלת כנגד עלות, במטרה לקבוע את כדאיותו הכלכלית. כל אלה דורשים התיחסות ספציפית ופרטנית, על פי הבעיה והפתרון המוצעים, ומטבע הדברים יידרשו ידע ומומחיות של העוסקים בתחום. כך, למשל, בתחום בטיחות העבודה יש צורך בתרומתם של מהנדסי בטיחות, ושל אנשי הביטוח הלאומי המכירים את הנזקים. בתחום שיקום האסיר יש צורך להעזר באנשי הרשות לשיקום האסיר (רש"א) העובדים עם משרד הרווחה. בנושא תאונות הדרכים נכון להיעזר באנשי הרשות לבטיחות בדרכים ובאנשי "אור ירוק" – וכך הלאה, בכל תחום ותחום. את ניתוח התועלת כנגד עלות יש לבצע בעזרת כלכלנים, שיתיעצו במומחים התחום המתאימים.

בניית בנק הפרויקטים והפעילויות

עד היום לא נעשתה שום פעילות שיטתית שמטרתה לבנות בנק פעילויות ופרויקטים. כדי לעשות זאת, יש צורך בבניית מתודולוגיה, הכוללת את כל המרכיבים, ומוסכמת על כל הנוגעים בדבר – כולל משרד האוצר שבסופו של דבר אמור לעסוק בהנפקת אג"ח מיועדות ולהבטיח עבורן תשואה למשקיעים. אך לא רק משרד האוצר קשור לכך – כל משרד ממשלתי, שפעילות מסוימת מתבצעת בתחום אחריותו, נדרש להיות שותף בקביעת המתודולוגיה, כדי שיושג שיתוף פעולה מלא עם אנשיו (שבמקרים רבים אמורים להיות חלק מן הצוות העוסק בפרויקט או בפעילות). גם ארגונים לא ממשלתיים, המתמחים בתחום זה או אחר, צריכים להיות שותפים לבניית המתודולגיה, כדי שהידע העומד לרשות מומחיהם וחזונם של ארגונים אלה יוכלו לתרום לגיבוש הפעילות.

הציבור הרחב אף הוא יוכל להיות שותף, הן בזיהוי בעיות המחייבות פתרון, והן כמומחים בתחום זה או אחר, שאינם עובדים במשרד ממשלתי או בארגון מתמחה.

תהליך בניית המתודולוגיה ידרוש זמן והתיעצות עם אנשים רבים. כדאי יהיה לבצעו תוך התיחסות לפרויקטים או פעילויות ספציפיים שייבחרו לשמש כפרוייקטי חלוץ. התהליך גם יוכל לשמש כלי לגיוס שותפים – מן המגזר הממשלתי, איגודי עובדים, המגזר השלישי, האקדמיה או הציבור הרחב.

בין אם ישתכנעו מקבלי ההחלטות להגדיל את הגרעון בבסיס התקציב, ובין אם יסכימו לרעיון שיתבסס על אג"ח מיועדות, יש צורך ביצירת בנק הפרויקטים. ויפה שעה אחת קודם.