עובדות ועקרונות כלכליים שחשוב לדעת כשיוצאים להפגין

בשיח הקיצוצים וה-"בור התקציבי הענק" נשכחות עובדות חשובות ונזנחים עקרונות כלכליים בסיסיים לטובת סיסמאות חלולות ועובדות משניות בחשיבותן.

עובדות חשובות:

1.      החסכון הפנסיוני במדינת ישראל הוא כטריליון שקל[1] .  זהו סכום גדול פי 50 מן הקיצוץ בתקציב. רובו של סכום זה איננו תורם היום לצמיחה[2] . אם אפילו חלק קטן מסכום זה יופנה לפעילויות בעלות חשיבות כלכלית וחברתית, שאת תרומתן לצמיחה וליכולת הכלכלית העתידית של מדינת ישראל אפשר להעריך במידה גבוהה של ביטחון, ניתן יהיה: ליצור מקומות מקומות עבודה מפרנסים שיחליפו את מקומות העבודה שאינם מפרנסים היום; להקים תוכניות הכשרה והסבה מקצועית בהיקף רחב, שבקצה האופק שלהן תעסוקה מועילה ומפרנסת; לפתור בעיות סביבתיות וחברתיות קשות שהוזנחו ועודן מוזנחות מזה עשורים(!); ולהבטיח עליה בהכנסות המדינה (גם ממסים נוספים שייגבו הודות לעליה בפעילות הכלכלית) וירידה בהוצאותיה על נזקים שגורמות בעיות אלה. כל הויכוח (המוצדק) על הרווחים הכלואים ועל ההטבות לחברות הגדולות, איננו קשור כלל ליכולת לפתור את המשבר הכלכלי. באמצעות שימוש בחסכונות הפנסיוניים, שעבורם יונפקו אגרות חוב ייעודיות, ניתן להקים פרויקטים ופעילויות על בסיס כלכלי שישפרו את מצבה של המדינה ושל כל הפרטים החיים בה. אין בשימוש זה כדי לסכן את כספי החוסכים – להיפך. מדובר בהשקעות סולידיות שיניבו תשואה נאה ברמת ודאות גבוהה (למשל, למניעת תמותה של 5000 איש בשנה מזיהומים בבתי חולים יש ערך כלכלי העולה על עלות העסקתם של 40 רופאים, מומחים למניעת זיהומים[3]. תוך זמן קצר ניתן להכין רשימה של פרויקטים ופעילויות חיוניים וכדאיים כלכלית, שימומנו ע"י אג"ח ייעודיות) . במקביל – מסיבות של צדק חלוקתי – יש להתמודד עם חלוקת נטל המס.

2.      למדינת ישראל יתרות מטח של כ-80 מיליארד דולר[4]  (נכון לסוף 2012). יתרות אלה מאפשרות למדינה לנקוט מדיניות כלכלית עצמאית שאיננה משועבדת להשקפותיהן של חברות דירוג האשראי הבינלאומיות, אותן חברות שהעניקו דירוג של AAA לגיבורות המשבר הפיננסי בארה"ב ב-2008[5] ולבנקים שהתאדו באיסלנד[6].

3.      שיעור האינפלציה במדינת ישראל (1.63% בשנת 2012)[7] הוא נמוך. היא אומנם צפויה לעלות השנה – אך בעיקר בגלל עליית המסים, ולא בגלל "התחממות המשק" (סביר יותר שתהיה התקררות).

עקרונות כלכליים חשובים שנזנחו:

1.      מדינה בעלת מטבע משלה יכולה להזרים למשק כל סכום שתרצה. אין לה אוברדראפט. היא לא תקבל "טלפון מן הבנק". נכון, ישנן מגבלות: הזרמה בלתי מבוקרת במשק עם תעסוקה מלאה עלולה לגרום לאינפלציה. אלא שלא זה המצב אצלנו: ההערכות לשיעור האבטלה האמיתי במדינה נעות בין 11.5%[8] ללמעלה מ-26%[9] (מישהו הזכיר את ספרד?). המספר הצנוע של 6.6% המצוטט על ידי הלמ"ס[10]  אינו כולל עובדים במשרות חלקיות שהיו רוצים לעבוד משרה מלאה, מובטלים, שכאשר נגמרים להם דמי האבטלה אינם מתייצבים בלשכת התעסוקה, עצמאים קטנים מחוסרי עבודה, ואנשים ששוללים להם את דמי האבטלה. הוא כמובן לא כולל נשים ערביות וגברים חרדים, שכלל אינם נספרים.

האינפלציה, כאמור, נמוכה, ובפעולה נכונה, שתיצור מקומות עבודה מועילים שיגדילו את התפוקה במשק, אין סיבה שהאינפלציה תגדל לשיעורים מסוכנים. תפקידה של המדינה הוא לפעול לקידום תעסוקה מפרנסת, ואת זה היא נמנעת מלעשות!

2.      גופים עסקיים שוקלים עלות מול תועלת, סיכון מול סיכוי. שום חברה המתנהלת נכון איננה נמנעת מלקחת הלואות "כי אין לנו כסף", במצב שבו היא מעריכה כי הסיכון הנובע מלקיחת ההלואה נמוך מזה הנובע מהימנעות ממנה, ובודאי כאשר הערכת התועלת מראה כי היא עולה בהרבה על העלות. האוצר מתנהל שנים רבות לפי עקרונות גזבריים של "יש לי\ אין לי". מי שראה עיסוק בהערכות עלות מול תועלת במשרד האוצר בבואו לשקול את גודל הגרעון – שיקום!. מי שראה הערכת סיכונים, שבה משוקללים הסיכונים הפיננסיים למדינה בשל השקעה בחברה ובסביבה, כנגד הסיכונים בהזנחתם – שיקום! מתי לאחרונה שמענו באוצר על תוכנית רצינית לעצירת בריחת המוחות? הפחתת שיעור העוני ועומקו? על הסיכונים במדיניות כלכלית שאיננה פועלת ברצינות להתמודד עם בעיות אלה?

3.      אין נסים. אין דבר כזה: "יהיו שנתיים קשות ואחרי כן יהיה מצויין". מי שמכיר דינמיקה של תהליך של התכווצות, המסתיים "ספונטנית" בהיפוך מגמה – שיקום! כל משבר כלכלי הסתיים באמצעות הגדלת הפעילות הכלכלית בידי הממשלה – ובעקבותיה, באמצעות המכפיל הכלכלי – באמצעות המגזר העסקי. כך נחלצה ארה"ב מן השפל הגדול של שנות השלושים של המאה ה-20. גרמניה מן החורבן של מלחמת העולם השניה. כך גם יפן. וגם היום – כלכלנים מובילים בארה"ב כפול קרוגמן ורוברט רייך קוראים לממשל להזרים כסף לעבודות ציבוריות. וכך גם אצלנו – המנגנון היחיד העולה על הדעת, שיוכל להפוך את מגמת ההתכווצות הוא הרחבת פעילות ביוזמה ממשלתית. במקום זאת, נוקטת הממשלה מדיניות שתביא את המדינה למיתון. ואז – מה? תוכנית חילוץ בהיקף כפול ומשולש? תוכנית חירום של תחנונים לישראלים שירדו מן הארץ בשל יוקר מחיה בלתי אפשרי? הכפלת המשטרה כדי להתמודד עם האלימות הגוברת בקרב המיואשים והמנוכרים למדינה שהפקירה אותם?

ההפגנות נגד תוכנית ביבי-לפיד אינן צריכות להתמקד ביאיר לפיד ובאישיותו, או בשאלה אם שיקר או לא.

ההפגנות צריכות להתמקד במדיניות הכלכלית, בעובדות הנשכחות ובעקרונות הכלכלייים המשובשים העומדים בבסיס התוכנית, ובדרישה למדיניות אחרת, אחראית באמת.. 

רוב הציבור אומר לעצמו כי "איננו מבין בכלכלה", וש-"אם הפרופסורים והמבינים אומרים שאין ברירה – כנראה אין ברירה". אז זהו, שלא. ישנם פרופסורים לכלכלה – גם בארץ, ובעיקר בחו"ל, שיודעים אחרת. קולם איננו נשמע כאן. אפשר להזמין אותם ולבקש מהם "דעה נוספת" לפני הניתוח המסוכן. אני בטוח שדעתם תהיה מעניינת.

אחרי שנבין את הפירכה במדיניות הנוכחית, נדרוש מדיניות אחרת: מדיניות של השקעה בחברה ובסביבה, של יצירת מקומות עבודה מפרנסים, של גדילה, של אופק לקראת חזון ראוי של חברה מתוקנת. האתגר קל ממה שמנסים למכור לנו המצדדים בתוכניות ביבי-לפיד. לא חסר במדינה כסף, ולא חסרים ידע ואנשים שיוכלו לבנות תוכנית כזה ולבצעה. כל מה שצריך – זה רצון. וכמו שאמר הרצל – "אם תרצו – אין זו אגדה".

---

[1] http://www.themarker.com/markets/1.1741753

[2] http://www.themarker.com/markets/1.1741623

[3] http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4377419,00.html

[4] http://www.themarker.com/markets/1.1971213

[5] http://www.moneyweek.com/investments/stock-markets/the-great-credit-rating-scandal

[6] http://www.bloomberg.com/apps/news?pid=newsarchive&sid=ailqCAI6I8Nk

[7] http://www.zooloo.co.il/calc/madadhdata.asp

[8] http://www.themarker.com/career/1.1820887

[9] http://www.agamy.co.il/unemployment-in-israe/#.UY3oJr3zN8F

[10] http://www.israelhayom.co.il/article/86207

הדקו את החגורות: השוק החופשי צונח

הגענו למשבר. ראש הממשלה, האוהב לדמות התנהלות כלכלית לטיסה, ואת עצמו לקברניט האוחז בהגאים, בודאי יסכים כי במצב של בעיה חמורה אין לצפות שהטייס האוטומטי יפתור את הבעיה: נדרשת התערבותו היזומה של הטייס. ובנמשל - לא צפויה התאוששות שתובל אוטומטית על ידי המגזר העסקי: במצב שוק שאין בו קונים אין לחברות שום טעם ליצר יותר או להפיק יותר. גם אם תקבלנה החברות אשראי נוח יותר והטבות רבות יותר – לא יהיה בכך להפוך את המגמה: מה הטעם לייצר למלאי, אפילו בעלויות נמוכות יותר, כאשר אין קונים לתוצרת? בקרוב נראה עליה חדה בפיטורים, ועימה נכנס עמוק יותר לספירלת המשבר: כוח הקניה של הציבור ירד, חברות לא תמצאנה קונים. אלה מביניהן הנמצאות בקשיים ייסגרו ויפטרו את כל עובדיהם. אלה שאינן נמצאות בקשיים יפחיתו, או לפחות יקפיאו את רמת הפעילות שלהן, ויפטרו חלק מעובדיהן. רמת הביקושים תרד, התעסוקה תמשיך לרדת וכך יתנהל לו תהליך הרסני שיגביר את עצמו בכל סיבוב של הספירלה. מי שרואה במגזר הפרטי גורם שייצור מקומות עבודה חדשים בעתיד הנראה לעין – שיקום!

זה הזמן ליזמות ממשלתית. הממשלה חייבת לצאת מהלך הנפש של הפניקה הפסיבית, מן הקפאון הנמרץ שבו היא שקועה: "החלטות אמיצות", כגון קיצוצים והעלאת המיסים העקיפים, המעמיקים את המשבר, "אחריות לא להגיע ליוון וספרד" המקרבת אותנו לרמות אבטלה שלהן בקצב מואץ. ישנה שאלה אחת שבה צריכה הממשלה לעסוק: כיצד ניתן, בנסיבות אלה, ליצור מקומות עבודה שיאפשרו את קליטת המפוטרים מן המגזר העסקי, לשמר ולפתח את ההון האנושי שלהם, ולמנוע מעבר למדרגה הבאה של מצוקה חברתית?

כלכלני האוצר וכלכלנים רבים אחרים מכירים את סכנת הספירלה המשברית, אך חוששים מגרעון לא מבוקר, מ-"בור שלא ניתן יהיה למלאו". עד כדי כך גדול חששם, שהם מעדיפים להעמיק את המשבר ולא לאפשר לממשלה להוציא יותר כסף. אך זוהי גישה גורפת, השופכת את התינוק יחד עם מי האמבטיה. אם נתאמץ מעט, נוכל לאתר מספר גדול של פעילויות ספציפיות, שתוך מספר שנים תוכלנה להניב לממשלה הכנסות שיעלו על עלותן. "על הדרך" הן גם ישפרו את מצבם של התושבים במדינה, גם על ידי פתרון בעיות קשות וגם באמצעות יצירת מקומות עבודה. כדוגמה פשוטה: פרוייקט בטיחות ספציפי בצומת קטלני (למשל: התקנת רמזורים) יחסוך בפצועים והרוגים, שעלותם לממשלה עולה בהרבה על עלות הפרוייקט. בעלות שתיחסך לממשלה נכללים גם הנזקים הישירים (הוצאות מערכת הבריאות והביטוח הלאומי), וגם נזקים עקיפים (אובדן ההכנסות ממיסים שלא ישולמו יותר על ידי הנפגעים עצמם, וגם על ידי שאר הגורמים במשק כתוצאה של המכפיל הכלכלי). למען הסר ספק, לא מדובר בפרויקטים ענקיים של בטון ומלט: פרויקטים חברתיים כגון שיקום אפקטיבי של אסירים, ושיקום רב-תחומי של מכורים לסמים ואלכוהול הינם בעלי כדאיות כלכלית עצומה. דו"ח "סולמות וחבלים" של ארגון בריטי בשם "דלתות מסתובבות", העוסק בשיקום עבריינים ומכורים לסמים, בעלי כישורים נמוכים לחיות בחברה הנורמטיבית, מצביע על הצלחה משמעותית – ירידה של 22% בחזרה לביצוע עברות, וביצוע עברות חמורות פחות על ידי משתתפי התוכנית שלא נגמלו לחלוטין מאורח החיים העברייני.

משוקם, המצליח להתפרנס מעבודה במקום מפשע, מפסיק לגרום הפסדים ומביא תועלת. השקעה בשיקום הינה כדאית ביותר בחישוב כלכלי. בדו"ח של הכנסת משנת 2007  מצויין כי מספר המכורים לסמים קשים בארץ נאמד בכ-12500, וחלקם אינם זוכים לטיפול כלל בשל העדר הקצאת משאבים. הממשלה נמנעת מהוצאה קטנה ועומדת בהמשך בפני נזק גדול.

 בבדיקה כלכלית פרטנית ניתן לזהות מספר רב של פרויקטים ופעילויות, שביצוען עשוי להניב לממשלה רווח. את הבור ניתן למלא לא על ידי הטלת מסים על התושבים הקורסים, אלא על ידי פתרון בעיות שעלותן עצומה.

היקף הפרויקטים והפעילויות בעלי פוטנציאל הרווח לממשלה הוא עצום – עשרות מיליארדי ש"ח. רק בתחום הבטיחות בדרכים נעות הערכות הנזק השנתי בין 10 ל-15 מיליארד. פרויקטים ופעילויות בתחום זה בהיקף של מספר מיליארדים יניבו לממשלה חסכונות גבוהים יותר.

הממשלה חייבת לפעול בתחום זה כמו חברת השקעה: גוף רציני יבצע סקר לזיהוי פרויקטים ופעילויות מומלצים. יוכנו "תוכניות עסקיות" בראיה ממשלתית, שהקריטריון הכלכלי עבורן הוא יחס תועלת/ עלות במונחים כלכליים.

מימון הפעילויות יוכל להתבצע על ידי אג"ח מיועדות, שיירכשו על ידי גופי ההשקעה הציבוריים במשק, בתשואה מובטחת, שתתבסס על הניתוח הכלכלי ב-"תוכניות העסקיות" האמורות.

בצורה כזאת ניתן יהיה להפריד בין הוצאות "המהוות עליה מסוכנת בגירעון" לבין השקעות ממשלתיות. הפרדה כזאת תאפשר להחריג סכומים גדולים מאוד מן התקציב הנתון לקיצוצים המתוכננים ולאלה שצילם המאיים כבר נראה באופק.

זוהי האחריות הנדרשת מן הממשלה: לצאת מן ההתיחסות הגורפת לכל הוצאת כסף ממשלתי כאל רע, הכרחי או שיש לקצצו, לבחון באופן פרטני את מהותה של כל הוצאה כזאת, ולהכיר בכל אלה שעברו את מבחן "התוכנית העסקית" כהשקעה. כך גם נוכל להסביר לכל המדרגים הבינלאומיים שיש הוצאות ויש השקעות. בדו"חות הממשלה יופיעו ההשקעות כנכסים – וכך לא יהיה בהן כדי להגדיל את הגירעון. כך גם במאזניהן של חברות עסקיות: ישנה הבחנה בין הוצאות להשקעות.

חשיבה כזאת, המבחינה בין הוצאה להשקעה, מאפשרת גם להתייחס בצורה נכונה לסוג הון שנשכח בדיון הציבורי שלנו: ההון האנושי. בזמן שהעולם שוקע בתרדמה כלכלית, כשמובטלים למיליוניהם באירופה מאבדים את כישוריהם המקצועיים, וכשמערכות חינוך דועכות במקומות אחרים מאבדות את יכולתן להכין לשוק העבודה עובדים ומומחים בדרגה גבוהה – אנחנו חייבים לנהוג הפוך: להשקיע בהון אנושי. להשקיע  בחינוך ובהכשרה מקצועית. המשבר העולמי יימשך כמה שנים, אך בסופו של דבר העולם יצא ממנו, והמגזר העסקי יחפש אז הזדמנויות להשקעה. הוא יעדיף מדינות שבהן יוכל למצוא עובדים ברמה גבוהה יותר. הדבר הנכון בעת משבר הוא להשקיע בהון האנושי. חברות דירוג האשראי יבחינו בין הוצאה להשקעה. הצמיחה העתידית שתגיע הודות לפריון עובדים משופר תוכל לממן את החזרי ההלואות שיידרשו בתקופת ההאטה.

בעיות גדולות דורשות לפעמים גישה חדשה. המפתח להתמודדות עם המשבר הוא יזמות ממשלתית. המגזר העסקי, המגזר השלישי והאקדמיה ישמחו להיות שותפים ליזמה זו – אך ללא הובלתה בידי הממשלה לא נראה באופק מוצא מן המשבר.

קיצור תולדות "המשמעת התקציבית"

בשנים האחרונות אנו רואים יותר ויותר מקבלי החלטות ויועציהם מחילים על עצמם ודורשים מאחרים "משמעת תקציבית". כל הבעיות החברתיות שעלו במחאה נדחקות, ומוסרות מן השולחן בתנועת מרפק רחבה לנוכח "הצורך לקצץ בגלל ההכרח במשמעת תקציבית".

לא זכורים לי דיבורים על משמעת תקציבית בשנות השישים. האם אני טועה, או שמדובר ברעיון חדש שכבש לחלוטין את השיח הכלכלי?

יישום מעניין של גוגל בשם NGRAM VIEWER מאפשר לראות את שכיחות הופעתו של מושג על פני תקופה של שנים רבות. בדיקת המושג fiscal discipline באמצעות הכלי מראה, שעד שנות ה-80 כמעט לא היה בו שימוש, אך מאז הוא נמצא בעליה חדה. לעומת זאת, נמצא, כי השימוש במושג "תעסוקה מלאה" נמצא בירידה תלולה במשך אותה תקופה. האם יש קשר בין עובדות אלה? מה קרה בשנות השמונים שהביא לשינוי בשיח הכלכלי?

בנייר עבודה של קרן המטבע הבינלאומית משנת 1996 נטען, כי קיימת נטיה ליצירת גירעון בשל הטיה, מצד אחד, של הפניית ההוצאות לחלק צר של האוכלוסיה, לעומת גביית מסים מכלל האוכלוסיה. בנייר עבודה של הבנק העולמי מועלה הטיעון, ש-"הטרגדיה של נחלת הכלל" – ניצול בלתי מרוסן של משאב בידי הציבור, משום שכל אחד מנסה לקחת כמה שיותר (אחרת לא יישאר לו מאום) – אותה טרגדיה חלה גם על תהליך קביעת התקציב. הגורמים הפוליטיים השונים המשתתפים ביצירת התקציב, כך נטען, הינם חסרי אחריות, ואם לא יציבו בפניהם מחסום נוקשה – יביאו לפריצה בלתי מרוסנת שאחריתה בהיפר אינפלציה.

בנייר של מועצת המחקר הלאומית (ארה"ב) מובא טיעון של מצדדי המשמעת התקציבית: אם לא תוגבל הממשלה, היא תשתלט על כל מקורות המימון הקיימים, ותדחק את המגזר הפרטי שלא יוכל להשיג מקורות.

ספר שהוציאה נציבות הקהילות האירופיות בשנת 1991  בסדרה "כלכלת אירופה" מציין, כי משמעת תקציבית הינה דרישה יסודית לעצם קיומו והתנהלותו של האיחוד האירופי. ללא משמעת כזאת, תפרוק כל מדינה בנפרד את העול והאיחוד יסתכן בפירוק, מה שבאמת עלול לקרות בקרוב. נזכור, כי אמנת מאסטריכט, שהגדירה את ההסכמות ההכרחיות לצורך הנהגת האירו כמטבע האחיד והיחיד של מדינות האיחוד המונטארי האירופי, נחתמה בשנת 1991. הסכמות אלה הינן פוליטיות במהותן, ומגדירות התחייבות של המדינות החברות למשמעת תקציבית. אמנת מאסטריכט מבטלת את זכותה של כל מדינה לקבל החלטות תקציביות משיקולים עצמיים (ובתהליך דמוקרטי), וכופה על המדיניות את המדיניות הכלכלית המוגדרת במוסדות האיחוד.

הבסיס לדרישה למשמעת תקציבית, אם כן, הוא העדר אימון טוטאלי במנהיגי הציבור, וביטול בפועל של הדמוקרטיה. אין המנהיגים מסוגלים לבנות תקציב אחראי (כלומר, כזה שלא יסתחרר לאינפלציה בלתי מרוסנת). צריך, בגלל זה, לחזק עד מאוד "מבוגר אחראי", שתפקידו לעמוד בפרץ ולהשאיר את הכספת סגורה. תוכניות רבות של הבנק העולמי נועדו להביא את הממשלות לעמידה ביעדים פיסקליים (התניית מתן הלואות בקיצוצים תקציביים). תוכניות אלה אינן עוסקות בניתוח מפורט של הבעיות הכלכליות-חברתיות של האוכלוסיה ומציאת פתרון עבורן (תעסוקה מלאה, חינוך, בריאות, וכו'), אלא בהבאת המדינה ל-"משמעת תקציבית", בהתאם לכותרת המשנה של נייר העבודה של הבנק העולמי: Binding Governments to Fiscal Performance

לאיחוד האירופי ישנם מוסדות מרכזיים – אף מדינה בגוש האירו איננה יכולה להדפיס אפילו אירו אחד. בארץ – "המבוגר האחראי" הוא שר האוצר – ואומנם הוא רואה את עצמו כאחראי. לא אחראי לרווחת האוכלוסיה, לחינוך ולבריאות – אלא אחראי לשמירה על מסגרת התקציב. (מסגרת שנקבעה באופן מוזר ובלתי רלוונטי לצורכי האוכלוסיה במדינת ישראל, כפי שהראיתי במאמר אחר)

למה הדבר דומה? נחשוב על מפקד צבא העומד בפני בעיה צבאית קשה. במקום לעסוק בתכנון הגנה, מתקפה, איגוף האויב וכו', הוא משקיע את כל האנרגיה שלו בהגבלת המפקדים הכפופים לו – שאם לא יעשה כן, הם יגנבו ציוד וחיילים זה מזה. משמעת היא עקרון צבאי חשוב, אך אין זה מקרה שלא רס"ר המשמעת המצטיין ממונה לרמטכ"ל, אלא איש צבא המצטיין בדברים אחרים, ובהם חשיבה מקורית ותחבלנות.

"משמעת תקציבית" היא תחליף למנהיגות בתחום הכלכלי-חברתי. מנהיגות כלכלית-חברתית אמיתית תתמודד  עם הבעיות באופן יסודי, ותשקוד על בניית תוכניות ועל השגת הסכמה בין הגורמים השונים בחברה. מנהיגות כזאת היתה בארץ בשנות ה-50 וה-60. מנהיגות זאת, שנציגה המובהק ביותר היה פנחס ספיר, שאלה את עצמה איך מתמודדים עם הבעיות הקשות של מתן תעסוקה, מגורים וחינוך למספר עצום של עולים. מנהיגות זו פעלה במסגרת מדינה דלה במשאבים. בימינו, המדינה עשירה. אך המנהיגות הכלכלית, במקום להתאמץ, משתמשת במנטרה של "משמעת תקציבית", במכבש של 94 חברי כנסת שאינם שואלים שאלות, ובמקום להתקדם לקראת פתרון הבעיות החברתיות האקוטיות בחברה – מתכוננת רק לקצץ.

קוים אדומים חברתיים

גירסה מקוצרת של מאמר מאת רון גולדרינג ורות שטייניץ

נדמיין לעצמנו, שבוקר אחד נודע לנו כי כל 10000 תושבי עיירה מסוימת בישראל רעבים ואף הגיעו למצב מסוכן של תת תזונה. מה נעשה? האם לא לא נשלח להם מייד מזון וטיפול רפואי כדי לחלצם מן המצב המסוכן אליו נקלעו?

ברור, שלצורך מתן הטיפול הרפואי ומשלוח המזון יש צורך בכסף. נניח, 50 מיליון ש"ח. אנו פונים לפקיד האוצר המתאים בדרישה למימון הפעולות. הפקיד מעיין בספר התקציב, ומוצא שם סעיף מתאים המסתכם ב-35 מיליון ש"ח. הפקיד חוזר אלינו, ומודיע כי הוא מוכן לתקצב את הצלתם של 7000 מתושבי העיירה. לגבי היתר – "אין מכסות". אנו מוחים ומרימים צעקות. הפקיד עונה בנחת (ובאמפתיה): "זהו התקציב. אם אתם רוצים לשנות בו משהו – הראו מאין יילקח הכסף. תשכנעו את שר הביטחון, הבריאות או החינוך לוותר על משהו אחר – תקבלו תוספת תקציב להצלת 3000 התושבים הנוספים".

אתם נשלחים לנהל כעת משא ומתן עם אנשים שיש להם כל הזמן שבעולם. האם נממן את הצלת 3000 התושבים מקיצוץ בפנסיות של גימלאי מערכת הביטחון? בשעות הוראה לתלמידים? בתרופות לחולי סרטן? ואולי נשכנע את שר האוצר להטיל מס מוגדל על רווחי הבנקים?

אין להעלות על הדעת שזה מה שיקרה. הממשלה תזהה מצב חריג ומסוכן הדורש טיפול מיידי. היא תורה לפקיד להקצות את כל 50 המיליון ללא עיכובים. האנשים המתאימים ימונו לטפל במצב, יישלחו רופאים, יישלח מזון, וכל תושבי העיירה יינצלו. בהמשך ידונו פקידי הממשלה בהשלכות ההוצאה החריגה על הפעילות. אולי יתבצע קיצוץ במשהו אחר ואולי לא. אולי יימצא עודף ברזרווה. אולי יוגדל הגרעון, אולי יוטל מלווה חובה. כל אלה יבדקו ויתבצעו אחרי מתן הטיפול החיוני הנדרש, אך לא יהיה שום עיכוב בשל הצורך למצוא מקור מימון.

מה ההבדל בין תרחיש זה, לתרחיש בו נודע לנו שניתן לקצר את זמן הנסיעה מתל אביב לירושלים בחמש דקות בהשקעה של 50 מיליון ש"ח, ופקיד האוצר מוצא בתקציב רק 35 מיליון?

ההבדל ברור: הצלת נפשות היא קו אדום חברתי.  היא הכרח. היא בעלת עדיפות על כל דבר אחר, ודוחה כל ויכוח על מימון למועד מאוחר יותר. אין אפשרות להישיר מבט אל יוסי, דני, רחל וחנה, ארבעה מתוך 3000 התושבים "שחרגו מן המכסה", ולומר להם: "מצטערים, שר הביטחון ושר החינוך עוד לא גמרו את הויכוח. נסו להחזיק מעמד עד שיסכימו ביניהם."

התרחיש המתואר הוא מקרה קיצוני בבהירותו. אך ישנם מקרים אחרים, פחות מוכרים וברורים לציבור הרחב. ילדים בסיכון, למשל. ילד, שמשפחתו מסכנת אותו, ואיננו מוצא מן הבית למסגרת חליפית, שתגן עליו ותדאג לו. ילד כזה עלול להפגע עד מוות או פגיעה חמורה. ילד כזה יגדל, בהסתברות גבוהה, באופן שלא יוכל להשתלב כאזרח מועיל – ואפילו להוות בעצמו סיכון לחברה. הטיפול הנכון בילד כזה הוא קו אדום חברתי. ילד בסיכון חייב לקבל טיפול ללא קשר להערכה המקורית להיקף בעיית הילדים בסיכון, כפי שזו משתקפת במיכסות הרשומות בספר התקציב.

לנוכח הבעיות החברתיות המחריפות במדינת ישראל, הכרחי לגבש רשימת קוים אדומים חברתיים. את הרשימה צריכה לגבש ועדה ציבורית בהשתתפות מומחים מן התחומים המתאימים. למצבים השונים הכלולים ברשימה יצורף פירוט האופן שבו מזוהה המצב החורג מן הקו האדום, ופירוט אופן הטיפול במצב. כל מה שכלול ברשימה יוחרג מן ההתנהלות התקציבית הרגילה. ברגע שבו מזוהה "מצב אדום" הוא מטופל. ההתחשבנות תתבצע בהמשך.

 נדרש להביא לחקיקה את "חוק הקוים האדומים החברתיים" שיבטיח כי מצבים חריפים הדורשים טיפול יתוקצבו ללא התניה בהסכמים תקציביים. לצורך זה מוצע להקים ועדה ציבורית שתגדיר את תוכן החוק ותחולתו. בתור מרכיב ראשון, מוצע  לכלול את הטיפול בילדים בסיכון.  

הגיע הזמן למדיניות כלכלית מערכתית-הוליסטית

העיסוק במדיניות כלכלית נתון זה שנים רבות בצבת של סיסמאות נקודתיות, המאומצות על ידי מקבלי ההחלטות כתרופת פלא, או, לחילופין, כתירוצים הפוטרים אותם מהתמודדות רצינית עם בעיות קשות. כדי שלא נחשוד בשר האוצר באפס מעשה נוכח האתגרים, המציא שטייניץ את "התקציב הדו שנתי" – המצאה מופלאה שהוא מקפיד להלל בכל הזדמנות, אך היא חסרת משמעות כלכלית, למעט השאלה אם תקציב דו שנתי שהוכן לפני פרוץ המשבר הכלכלי/ קואליציוני/ מדיני/ בטחוני (מחק את המיותר)  איננו צריך להשתנות אחרי פרוץ המשבר. כדי להימנע מהחלטות מנהיגותיות הדורשות קימוט מצח, עבודה קשה ומתואמת של הממשלה והתעמתות עם כל מי שנוח לו מאוד המצב הנוכחי, מאומצת התפיסה לפיה אסור להגדיל את הגירעון (בחברות דירוג האשראי וב-"שווקים" יענישו אותנו), אסור להגדיל את המס על מי שיש להם הרבה ("הם יברחו לחו"ל". איש איננו מזכיר את אלפי בוגרי האוניברסיטאות הישראלים הבורחים לחו"ל כי אינם רואים תקוה להתפרנס בארץ). להשקפת מקבלי ההחלטות חובה לוותר על התדיינות דמוקרטית על מטרות כלכליות-חברתיות, ולהחליפה ביבוא חזון של חברת ייעוץ לתאגידים (ראנד). חובה למכור לציבור שהתקוה נעוצה ב-"הגברת התחרותיות", ויחד אתה, אין ברירה, חייבים לקצץ למי שאיננו מסוגל להתנגד, ולקיים "משמעת תקציבית" ו-"אחריות", שמשמען אימוץ נחוש של גודל גרעון שנקבע לפי ממוצע של מדינות שאין ביניהן למדינת ישראל כל דמיון, ושל השיטה (קיצוצים, קיצוצים ועוד קיצוצים) שהביאה את האיחוד האירופי אל סף פירוק – לא לפני שמיליוני תושבים אבדו את פרנסתם והתרוששו. המנהיגות הכלכלית שמציעה הממשלה היא "מנהיגות לא-לא". לא עושים "כי אין כסף". לא מוציאים כסף כי מישהו שלא חי כאן "ירים גבה". לא משנים את חלוקת הנטל כי "העשירים יברחו". זוהי מנהיגות של כספת סגורה שהקוד שלה נשכח והמפתח שלה נזרק לים.

במקום להתווכח על ריכוזיות ותחרותיות, על העיקרון המקודש של "אי חריגה ממסגרת התקציב" וכו', האם לא הגיע הזמן לקחת צעד אחד אחורה, לשאול את עצמנו לאן באמת  אנחנו רוצים להגיע, ולעצב מדיניות כלכלית שתאפשר לנו להתקדם לשם? האם אנחנו מעוניינים בתחרות? לא ברור שבכל תחום. האם אנחנו רוצים שמנהלי הבנקים יתחרו זה בזה בגובה השכר והבונוסים (כאן התחרות עזה: הם לוקחים, ועוד איך!) או בהורדת העמלות (כאן התחרות דלה ביותר)?. האם אנחנו מעוניינים בתחרות שתביא עסקים לפשיטת רגל ולאיבוד כספי הלקוחות, העובדים והספקים? תחרות בין חברות האוטובוסים על חשבון תנאי התעסוקה של הנהגים? תחרות שמביאה חברות ביטוח וקופות גמל לסכן את כספי החוסכים ולהעמיד את כספי הפנסיה שלנו לתספורות חוזרות ונשנות?

אנחנו לא מעוניינים בתחרות כשלעצמה. באמת לא אכפת למיליוני האנשים, שאינם מוצאים פרנסה, מהו הסף להגדרת פירמידה. גם לא באמת אכפת להם מהו ערכו של מדד הצמיחה ששום חלק ממנה לא מגיעה אליהם. אכפת לנו, לכולנו,שנוכל להתפרנס. אכפת לנו שיהיו מקומות עבודה בשכר הוגן ותנאי תעסוקה הוגנים, ושגם אחרי גיל 45 נוכל למצוא עבודה ראויה בלי לשלוח 5000 קורות חיים. אכפת לנו שמערכות החינוך, הבריאות, הבטחון ובטחון הפנים יתפקדו היטב. אכפת לנו שנדע, שכשנגיע לגיל פרישה לא נהפוך לנזקקים. אכפת לנו שלא נוצף בפניות לתרומות לאוכל, כי לרבים מאוד מן התושבים כאן אין ביטחון תזונתי. אכפת לנו שיתקיים הסכם בסיסי בין התושבים, וביניהם לבין המדינה, שאף קבוצה לא תשתלט בצורה קיצונית על רוב הרכוש במדינה בעוד יתר התושבים שוקעים ומתרוששים. אכפת לנו, שנוכל להגיד לילדים שלנו שיוכלו לסמוך על כך, שאם ילמדו ויעבדו בחריצות תהיה להם פרנסה בכבוד ומקום מגורים סביר, ושיהיה לנו מה לענות להם אם יאמרו לנו שהם מצטערים, אך הם נאלצים להגר לחו"ל כי אין להם תקוה לגדל כאן משפחה בתנאים נורמליים. אכפת לנו  שמי שמקבלת "פיצוי" של מיליונים, בסכום קרוב לזה שחולט לאחרונה מחברת קיקה, על הסכמתה לא לעבוד בבנק במשך שנתיים, לא תשלם פחות מס מעובד שאיננו מצליח לגמור את החודש עם משכורתו. אכפת לנו מהרבה דברים – כולם בעלי משמעות כלכלית, כולם מושפעים מן המדיניות הכלכלית של הממשלה ושל הכנסת – אך כל אלה אינם נמצאים על סדר היום של הממשלה, או נמצאים עליו לזמן קצר בטרם יוסרו בתירוץ זה או אחר המאפשר – כמה נוח – למלמל כמה מילים של הבנה, הכרה בחשיבות, ומחויבות עד אין קץ לעסוק בהם בבוא המשיח – אך עד אז מקפידים מקבלי ההחלטות להיצמד לאותה מדיניות שהביאה אותנו עד הלום. 

קברניטי  הכלכלה בישראל אינם עוסקים בכל אלה. לא מתקיים ביניהם דיון שמטרתו לנסח מדיניות כלכלית ישימה לעשור הקרוב, (החל מן התקציב הבא), שתביא לפתרון אפקטיבי של הבעיות שנחשפו במחאה. מעולם לא שמענו על ניתוח מערכתי שנערך באוצר, המציג, או מבקש להציג תוכנית לפתרון כולל גם לבעיית הפרנסה בהווה, בעיית הפנסיה בעתיד, חלוקה צודקת של המשאבים ושיקום המערכות הקורסות בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה – פתרון שניתן ליישמו החל מן התקציב הקרוב, ואם רוצים – ממחר בבוקר.

ניתוח מערכתי כזה חייב להתבצע. חייבים לערוך ניתוח הוליסטי שיבחן בצורה רחבה את כל צורכי החברה על מגזריה השונים, את היכולות הבלתי מנוצלות ואת משאבי ההון האנושי שלא עושים בהם שימוש, את האפשרות לפתור בעיה אחת (הצורך ביצירת מקומות עבודה, למשל) באמצעות פתרון בעיה אחרת (שיקום המערכות הציבוריות הקורסות, למשל) תוך פתרון בעיה שלישית (מימון באמצעות אג"ח מיועדות שירכשו ע"י החסכונות הפנסיוניים, ויבטיחו בכך תשואה במקום תספורות).

ניתוח כזה יאפשר להכין תוכנית, שביצועה יצעיד את מדינת ישראל ואת כל חלקי החברה לעבר עתיד טוב יותר, לכוון שייתן לצעירים תקווה. תוכנית כזאת תתן לחלקים גדולים מן האוכלוסיה אפשרות להשתתף במימושה ולהרגיש כי הם משתתפים במשהו גדול, משהו טוב, צודק ומשפר חיים – גם שלהם וגם של אחרים.

לא חסרים רעיונות וידע לניסוח פתרון כזה. אין גם כל קושי לקבוע תקציבים, מדיניות מיסוי ומנגנוני יישום לתוכנית מעשית ומוגדרת. כל מה שנדרש הוא רצון ואחריות. ושני אלה נעדרים: הרצון נשלח למיקור חוץ בחברת ראנד, זוכת המכרז להנפקת החזון למדינת ישראל. האחריות צומצמה ל-"אחריות תקציבית" – ביטוי נרדף לקיצוצים, קיצוצים ועוד קיצוצים.

על קדושה ואחריות

אל מול הדרישות הכלכליות שמציבה המחאה, מציבה הממשלה, ואיתה ועדת טרכטנברג, עקרון קדוש: "אי פריצת מסגרת התקציב", אליו נלוית הקביעה שכל הגדלה של מסגרת התקציב היא בגדר חוסר אחריות. ראש הממשלה אומר זאת תוך הפניית הציבור לתרחישי אימים של התמוטטות וקריסה. כך מדבר שטייניץ. וכך גם אומר מנואל טרכטנברג. ביומן הבוקר של 15.8.11 הושמעו דברי טרכטנברג על העיקרון הנוסף שלו – "הוא לא מוציא מה שאין לו". אמירה מעניינת מאוד: האם הוא מתכוון לומר שמתן הלואות או לקיחתן  היא עניין פסול? האם זוהי עמדתו של המועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל לעצם קיומם של בנקים?

הקביעה הנחרצת שלא תשתנה מסגרת התקציב ראויה לבחינה מחודשת. כלכלה היא תחום עיסוק כמותי. רוב ההחלטות הכלכליות אינן עוסקות בשאלות של "כן או לא", אלא  בשאלות של  "כמה". תקציב המדינה איננו אומר "הממשלה תוציא כסף על בריאות", אלא "הממשלה תוציא X שקלים על בריאות במהלך שנת התקציב". באופן דומה, יש לעסוק בנושא "פריצת מסגרת התקציב" באופן כמותי. מה יקרה אם מסגרת התקציב תוגדל ב-10 מיליארד ש"ח? ב-100 מיליארד ש"ח? אם קיימת הסכמה בין כלכלנים מקצועיים שהוספת 100 מיליארד ש"ח עלולה לגרום לאינפלציה בלתי מרוסנת – יהיה זה חוסר אחריות לעשות זאת. אם יש הסכמה שהוספת 10 מיליארד ש"ח איננה עלולה ליצור אפקט כזה – יהיה זה לא נכון להימנע מהגדלת הגירעון בתקציב בסכום זה.

הקדושה המיוחסת למסגרת התקציב איננה מוצדקת. המועצה הלאומית לכלכלה, בשיתוף האוצר ובנק ישראל, קבעו את גודל הגירעון בתקציב באמצעות "הכלל הפיסקאלי החדש" שאומץ על ידי הממשלה באפריל 2010. במסגרת הכלל נקבע גודל הגרעון על פי היחס בין "יעד היחס חוב-תוצר" לבין "יחס חוב-תוצר" בפועל. הפרמטר היחיד שאיננו תוצאה של מדידה סטטיסטית של המשק הישראלי הוא "יעד היחס חוב-תוצר". יעד זה נקבע ללא כל התיחסות למצב הכלכלה והחברה הישראליים – אלא כממוצע של הפרמטר הזה עבור מדינות ה-OECD. מדהים לראות, שישראל היא המדינה היחידה בארגון, המכווננת את תקציבה על פי מדינות זרות. ממוצע ה-OECD בעת דיוני המועצה הלאומית לכלכלה היה 60%. יחס החוב-תוצר (2009) של יפן היה 180%. של איטליה – 107%. של בריטניה – 75%. של לוקסמבורג – 8.5%. 

מה היה קורה אם היתה מצטרפת ל-OECD עוד מדינה מן הזן של לוקסמבורג – האם זה היה מחייב את הממשלה לערוך קיצוצים "בבשר החי"? ואם היתה מצטרפת מדינה נוספת דמוית יפן – האם זה היה מחייב אותנו "להתפרע"? אולי במקום חישוב פשטני ובלתי קשור לחלוטין למצבה הספציפי של החברה הישראלית, ישבו הכלכלנים ויצביעו על גודל גירעון מעודכן, שיאפשר שיפור בכיוון של צדק חברתי, ללא גלישה לאינפלציה מסוכנת?

אנשי האוצר ניכסו לעצמם את מושג ה-"אחריות", שהשימוש היחיד שהם עושים בו קשור לשמירה על מסגרת התקציב. אין שום קשר בשיח האוצרי בין אחריות למתן שירותי חינוך ובריאות ברמה ראויה. אין קשר בין אחריות לתשתיות כיבוי אש. אין אחריות להשגת יעדים חברתיים – ואפילו לא להגדרתם. שיח זה לא השתנה כהוא זה מאז החלה המחאה. מנתניהו ושטייניץ  ועד טרכטנברג – מושג האחריות משויך באופן בלעדי לשמירה על מסגרת התקציב.

הגיע הזמן לשנות את השיח הזה. "אחריות" איננה נחלתם של הבלעדית של קפוצי היד באוצר. איש מן הדורשים צדק חברתי איננו מעוניין בהיפר אינפלציה ובפשיטת רגל של המדינה. כלכלנים מן השורה הראשונה מייעצים לאנשי האוהלים – וגישתם איננה אחראית פחות מזו של אנשי האוצר. הגיע הזמן לשיח פתוח, בגובה העיניים, ללא ייחוס קדושה למסגרת התקציב וללא התנשאות בשם בלעדיות על ה-"אחריות".

המאמר פורסם לראשונה ב-"העוקץ"

לוח מחוונים כלכלי-חברתי

כולנו מכירים את דבריו של ר' עקביא בן מהללאל הנאמרים בלוויות: "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". אם ניקח טקסט דתי זה להקשר שונה לחלוטין – ונשתמש בו כמדריך מקוצר לקביעת מדיניות חברתית כלכלית – נוכל לשפר באופן דרסטי את המצב הכלכלי-חברתי במדינה.

"דע מאין באת" – קובע המדיניות חייב לדעת מהו המצב הכלכלי-חברתי הנוכחי. "לאן אתה הולך" – לאיזה מצב כלכלי-חברתי המדיניות נועדה להביא את המשק והחברה. "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – במדינה דמוקרטית הדין וחשבון ניתן לפני הציבור, שתפקידו לשפוט אם קובעי המדיניות פעלו נכון לטובתו.

המפתח לקביעת מדיניות כלכלית, אם כך, הוא ייצוג נכון של המצב – הרצוי והמצוי – של החברה והכלכלה. אם המצב מיוצג נכון – ואם אנשי המקצועי יודעים לתת ייעוץ נכון כיצד להגיע ממצב מצוי למצב רצוי – ניתן לקבוע מדיניות כלכלית אפקטיבית. מה שאנו רואים היום, במשברי הקוטג', הרופאים והדיור (רשימה זמנית), הוא תוצאה של מדיניות בלתי אפקטיבית. אחת הסיבות העיקריות להגעה למשבר הוא השתתת ייצוג המצב על פרמטרים מקרו-כלכליים שאינם מייצגים כלל את רווחת הציבור. העובדה, שבצד "נתוני צמיחה מצויינים" צצות מחאות קשות המאיימות להתפתח למשבר שיפיל את הממשלה, מעידה על העדר מוחלט של התאמה בין המדדים המשמשים לקביעת מדיניות לאלה המשקפים את טובת הציבור. אי התאמה זו גורמת לכך, שננקטת מדיניות המחריפה מצוקות, וכשאלה מתפרצות, פעם בכמה שנים, צצה הממשלה עם תוכניות ועם אמירות ש-"אין פתרונות פלא" והציבור יידרש להתאזר בסבלנות. בכך הממשלה צודקת – אך אין היא מסבירה מדוע היא הניחה (יחד עם קודמותיה) למצוקות להתפתח לרמת משבר. אילו נעשה שימוש במדדים הקשורים למצוקות הציבור, ניתן היה לנהל במשך תקופה ארוכה מדיניות שתימנע ממשברים.

המדד העיקרי המשמש היום לקביעת מדיניות כלכלית בישראל הוא הצמיחה, כפי שניתן לראות ממשפט הסיכום של הודעה לעיתונות של דוברת שר האוצר , וכן מן העובדה, שבמכרז

 "מתן שירותי ייעוץ לגיבוש אסטרטגיה כלכלית חברתית למדינת ישראל" מופיעה המילה "צמיחה" ארבע פעמים, אך המלים "חינוך", "בריאות" ו-"דיור" אינן מופיעות כלל. (המכרז יצא במרץ 2011 ובתחילת יולי הודיע משרד האוצר על הזוכה: תאגיד ראנד האמריקאי.  השגתי את טקסט המכרז "ממקורות יודעי דבר" – אך לא אתרתי אותו באינטרנט).

מדד הצמיחה כבסיס למדיניות כלכלית חברתית נתון בספק כבד מיום שהומצא: למרבה הפלא, פרופסור סיימון קוזנץ, ממציא המדד, הזהיר מפני שימוש בו כבר ב- 1934 בנאום לקונגרס האמיקאי, בו אמר: "...על רווחתה של אומה לא ניתן להסיק ממדד של הכנסה לאומית..". בעשרים השנים האחרונות הועלו הצעות רבת למדדים אלטרנטיביים למדד הצמיחה כבסיס לקביעת מדיניות כלכלית. אחת מן המקיפת בעבודות אלה היא הדו"ח של ועדת סטיגליץ-סן-פיטוסי. דו"ח זה מציע ליצור מערכת של מדדים אלטרנטיביים, ולא מדד יחיד. כדוגמה מוכרת לכל אחד מאיתנו ניתן לחשוב על האופן שבו נבחנת בריאותו הגופנית של אדם: בבדיקת דם סטנדרטית מופיעים עשרות מדדים, ודי בכך שאחד יחרוג מן התחום הנורמלי כדי להריץ אותנו לרופא. ואם כך הדבר בנוגע לבריאותו של אדם יחיד, מדוע חושבים מקבלי ההחלטות שדי במדד יחיד כדי לקבוע את בריאותה של חברה שלמה?

מדידה חברתית-כלכלית מושכלת דורשת, אם כן, לוח מחוונים רחב ומערכת אקונומטרית וסטטיסטית מתאימה  שתספק את הנתונים למחוונים.  מערכת המחוונים צריכה להיות נגישה למשתמש – בין אם הוא הדיוט, חוקר כלכלת המדינה, או יועץ למקבלי החלטות. לוח מחוונים כזה היה מראה למקבלי ההחלטות ולציבור שזה זמן רב הולכות ומצטברות בעיות קשות, ולא זו בלבד שאינן נפתרות, אלא הן הולכות ומחמירות. שימוש מושכל בלוח המחוונים היה מונע את הפרקטיקה הנהוגה של הגעה למשבר, מחאה על סף יציאה משליטה, הוצאת תוכניות אפויות למחצה בהליך מזורז ובלתי ראוי – והמתנה למשבר הבא.

דוגמה יפה ללוח מחוונים כזה ניתן לראות באתר "מצבה של ארצות הברית" (The State of the USA)  . האתר מציג ויזואליזציה יפה כמבוא להבנת התקציב הפדרלי  ומדדים שונים בתחומי מפתח חשובים כבריאות, חינוך  ועוד. מדדים אלה מראים התפתחות על פני זמן ובהשוואה למדינות אחרות.

הגיע הזמן להתנהלות חברתית-כלכלית אחרת בארץ. לא עוד שמחה וששון על מדד יחיד של "צמיחה" – כי אם שימוש במערכת מדדים משמעותיים. יהיה צורך בהשקעה גדולה ביצירת המנגנונים שיספקו נתונים בצורה אמינה, ובחינוך של מקבלי ההחלטות והציבור לשימוש במחוונים, ולזיהוי בעיות עוד בטרם יהפכו לענקיות. אך זוהי הדרך היחידה לצאת לדרך חדשה, שאיננה תנועה ממשבר למשבר תוך גרימת סבל רב למרבית האוכלוסיה.